ליאת אחירון: "כשאתה מקושר לכסף - קשה להשתחרר מהתדמית"

אבל כעת, אחירון מוכיחה שהיא כאן כדי להישאר, ולא מוכנה שייתקעו אותה במשבצת הקורבן: בימים אלו היא חזרה אל הבמות בגרסה החדשה של המחזמר "קטנטנות". אלא שאם בתחילת שנות ה-2000 היא נכנסה ללבבות של כולנו בתור בלן, הדמות האהובה והמלאכית, הפעם היא עושה סיבוב של 180 מעלות וחוזרת בנעליה של כרמן מורן - מנהלת בית היתומים המרשעת. בשיחה גלויה, מורכבת ומלאת נשמה, היא מדברת על הפיוס עם העבר, השחרור מהצורך להיות אלילה, והדרך היחידה שלה לגעת באמת.

איך זה לחזור לבמה של פינת אור?
"האמת שזה מדהים, מאוד משמח. זה פרויקט מאוד יפה, מאוד מושקע ומאוד איכותי. בשבילי זו מאוד סגירת מעגל, מהרבה בחינות. וזה כיף, ממש נחמד".

איזה קטע. ספרי לי על הטלפון הזה, איך זה תפס אותך? הרי לפני שבעה חודשים היה את הפוסט שהעלית - כמה זמן זה היה אחרי?
"זה היה נראה לי באזור אפריל, כשהייתי בהד-סטארט שלי, שנזנח כרגע ונמצא בהשהייה מה שנקרא. בשנים האחרונות הייתי מאוד אמביוולנטית לגבי הרבה דברים שעשיתי בעבר. זו לא הייתה הכמיהה הראשית שלי. בחמש השנים האחרונות הדרך שאני מנסה לעשות היא יותר לכיוון המוזיקה והכתיבה שלי, הופעות עם מוזיקה שלי. זה עולם אחר - מאוד אמיתי, כנה, אותנטי וחשוף. לעומת זאת, התחום של טלוויזיה ומחזות זמר הוא אשליה, מוכרים שם אשליה. חשבתי שאני לא אחזור לשחק אף פעם, שאני לא רוצה".

מבחירה? רצית?
"לגמרי. ברצף של איזה 12 שנים, האימהות הייתה מאוד טוטאלית. זו הייתה לגמרי בחירה, אבל גם המקום שעזבתי לא היה מקום שאהבתי במאה אחוז. בסופו של דבר זה לא מילא אותי בסיפוק. עשיתי את זה בהשלמה מלאה, ללא שום געגוע לכלום".

זאת אומרת שיותר מ-12 שנה היית רק באימהות ולא עבדת?
"כן, בטח. אפילו קצת יותר. הדבר הראשון שעשיתי לפני כמה שנים היה חזרה לסדרת נוער, 'דרים האוס'. רציתי לשיר את השירים שלי. תוך כדי שהייתי בבית, גם הקלטתי אלבום שלא קידמתי אותו, כי זה לא עבד לי ביחד. ועכשיו אני מקליטה אלבום שני. עכשיו, עם ההיסטריה סביב 'קטנטנות', היה איזה חשש ופחד שזה אולי פוגע או משהה אותי כרגע".

איך זה לעבוד עם החבר'ה צעירים? 
"העולם השתנה. הם מאוד מקצוענים. הילדים כבר מנוסים, חלקם עבדו בשנתיים האחרונות יותר ממני בתאטראות – בקאמרי, בהבימה. הם בולעים את הבמה, מוכשרים, וגדלו לתוך העולם הזה שבו המון אנשים יכולים להיות כוכבים. כשהייתי בפסטיגלים או במחזות זמר והיו ילדים סביבי, חשבתי: 'וואו, איזה עולם קשוח, ואיזה נורא שההורים מאפשרים לילדים בגיל הזה להיות בתוכו'. היום אני רואה שהעולם השתנה ואין טעם להסתכל על זה כקשוח, אלא כזו המציאות".

אמרת גם בפוסט המדובר שאת סובלת מהפרעות קשב ומתקשה טכנולוגית. איך את מסתדרת עם הקדמה?
"עם ההד-סטארט קיבלתי עזרה, היה לי מנהל פרויקט שממש כיוון אותי וגרם לזה לקרות. כשהסתיים ההד-סטארט נפלתי עוד פעם למין בור שחור של 'איך אני מממשת אותו?'. ואז נכנסו החזרות, והרגיעו אותי מסביב שמי שתומך בהד-סטארט יש לו סבלנות. תוך כדי המחזמר אני מקדמת את ההקלטות. אני צריכה למצוא את ה חיבור הנכון עם איש סושיאל שיוכל לעזור לי לנהל את הרשתות, כי אני רואה שאני חייבת שם עזרה. הלכתי שם לאיבוד וזה חבל, זו לקות שאפשר לשבור עם קצת ליווי".

אם היית נכנסת לעולם הזה היום, בגיל 25 או 30, היית מצליחה להתפרסם בזכות הרשתות, להפוך לכוכבת רשת ולרכוב על הגל?
"אני לא יודעת. היום אני נמנעת מכל מה שדורש ממני לפתוח מצלמה, המון דברים עוצרים אותי. לפעמים אלה דברים שקשורים לתוכן, לפעמים לצורה. יש לי המון הימנעויות".

זה קרה מאז הפוסט וההד שנוצר, או שזה קרה גם לפני כן?
"הרבה לפני. הפוסט היה דווקא ההזדמנות להעלות הילוך, ואני עדיין באותן הימנעויות. כנראה שאם זו הייתה הצורה של פעם, אולי לא הייתי מגיעה לאותה הצלחה ועבודה. אבל זו שאלה היפותטית. אין לי מושג איך הכל קרה אז. אני תמיד מופתעת מכל המסלול. בדיוק התכתבתי היום עם המפיק שעשיתי איתו את המחזות זמר הראשונים בגיל 21, עשה את 'יוסף וכתונת הפסים' ואת 'קטנטנות'. אמרתי לו תודה, נזכרתי במשרדים של הרפליק האגדי מסתכל עליי בעיניים טובות... תמיד הייתה לי איזושהי פליאה מול ההצלחה של אז. אני שמחה על זה כי אני גם יודעת להיות יהירה, אז זה טוב כי נשאר לי חלק עניו."

בשנים האחרונות זה מרגיש שהתחברת יותר לרוח, לנפש ולהקשבה עצמית, אומנות גבוהה מאשר פריים טיים או עולם "רדוד יותר" וחסר משמעות.
"זה מה שהיה לי קשה פעם בעולם הזה. היום הפיוס שלי עם העבר קשור לזה שאני מבינה כמה היינו עבור ילדים מסוימים ממש נחמה ואור בחיים. על זה אני מודה ומרגישה שזכיתי, על האפשרות לשמח מישהו ולתת תקווה, חום ונחמה. החלק של להיות אליל ונערץ תמיד פחות דיבר אליי. אני מודעת לכוח הזה, ולכמה הפרעות אכילה ומודלים מזיקים של יופי ושלמות העולם הזה פיתח אצל אנשים. קשה לי עם החלק המזויף הזה, הפער בין האימג' והעמדת הפנים לבין האמת. היום, כשאני מופיעה עם השירים שלי מול אנשים בגובה העיניים, אני יכולה להגיד את כל האמת, בלי מעצורים ומסננים".

את נהנית מזה יותר מאשר ממחזות זמר?
"ברור, לגמרי. זה מאה אחוז תרפויטי בשבילי, וגם עבור חלק מהאנשים ששומעים שהם לא לבד עם תחושות אנושיות כמו קנאה, אשמה, פחד, ערך עצמי נמוך או קורבנות".

את כותבת על החיים שלך?
"כן. בדרך כלל כשאני כותבת אותם כבר יש בשיר את הטרנספורמציה והשינוי בנקודת המבט. היו לי כמה שירים ששינו לי את האישיות ושינו לי דפוסי התנהגות שממש היו מקובעים בי".

יש לך דוגמה?
"יש לי שיר שקוראים לו 'יונתי' - 'יונתי יפתי תמתי'. זה שיר על אשמה".

אשמה על מה?
"על התנהגות רעה שהייתה, אשמה על המחשבה שאני אדם רע. התנהגתי לא יפה, והייתה בי התעוררות ומודעות כלפיה שהלכה איתי הרבה שנים. יום אחד הצלחתי לזקק את זה בשיר: 'אל נא יפלו פנייך, אל נא תיפול רוחך, אי שם בתוך עינייך משתקף ליבך'. אחרי תקופה ארוכה של מחשבות השיר נכתב וננסגר שם משהו. בסדר, זה שאני לא רעה - השיר פתר לי".

"בכולנו יש גם רוע. אבל כשמדברים על זה ושרים על זה, מספיק שיש מישהו בקהל שהרגיש ככה כדי להבין שהוא לא לבד. כולם מחפשים משמעות בחיים, והכוכבות כשלעצמה הייתה מאוד ריקה ולא נתנה לי תחושת לי את זה. הידיעה שאפשר לעזור למישהו ממלאת אותי הרבה יותר".

אפשר לחזור ברשותך לפוסט ההוא? היה איזה טריגר שגרם לך לשבת ולכתוב, או שזה היה ספונטני?
"הסתובבתי עם ההופעה הזאת כבר שנתיים והרגשתי שאני לכודה, שאני צריכה המון עזרה מקצועית באסטרטגיה וניהול כדי להפיק את האלבום. פרסמתי פוסטים לפני זה במטרה לעורר תשומת לב, כי מי יודע שחזרתי לשיר? מי יודע שאני בחיים? לחזור לתודעה היה נחוץ. אבל לפוסטים שלי הייתה תפוצה מסוימת, ולא הייתה לי לרגע מחשבה שדווקא הפוסט הזה יתפוצץ. הוא נכתב מתוך אפס חשיבה".

אבל כן כתבת שם "תשתפו".
"כי בער בי להתפוצץ, פתאום האמנתי בעצמי ובמה שיש לי להציע. נקודת הכתיבה הייתה מתוך תסכול גדול ותחושה שיש לי ערך ומה לתת".

את לא חושבת שהמסר קצת הלך לאיבוד בדרך? שכל הכותרות היו 'צריכה כסף לחיות' ולקחו משהו והאדירו אותו מעבר לכוונתך?
"ברור, זה בדיוק מה שקרה. הילדים שלי מאוד התבאסו ושאלו למה כתבתי את שתי השורות הראשונות. בנפש שלי אני דרמטית וזה סגנון ספרותי ללכוד את הקורא, אבל השורות האלה נכונות לכל אדם: 'אני צריכה כסף כדי לחיות' זה הכי תמים בעולם, בלי כוונה לעשות פרובוקציה. מי לא צריך כסף כדי לחיות? השורה שאחרי הייתה 'אני צריכה כסף לעשות מהאומנות שלי'. ברור שזה יצא מהקשרו. לילדים שלי היה מאוד קשה עם ההדים של זה. במשך שבועיים רק דיברתי עם התקשורת, לא הבנתי מה קרה, רק הייתי כל הזמן בטלפון. הילדים היו בשוק".

התחרטת על זה?
"לרגע אחד לא, מה פתאום. בעולם שלנו אתה קיים לרגע ושנייה אחרי זה שוכחים אותך. זה קטע שהפוסט הזה עוד עולה ולא מת, אבל קשה להשתחרר מהתדמית הזו. כסף זה אחד הדברים שכשאתה מקושר אליהם - קשה לשכוח".

עשית משהו שהמון אנשים רוצים ולא מעזים. אנשים חושבים שמישהו מפורסם הוא בעל אמצעים בלתי מוגבלים, ואת באת ושמת את זה בפנים.
"זה נוגע בפחדים. כסף וכישלון של אנשים הם דברים שמאוד מושכים תשומת לב. תפיסת 'קולאז' העוני' שקיבלתי אחרי הפוסט הוציאה דברים מהקשרם - שמו אותי כאילו אני בבית תמחוי, עם קערה, רק היה חסר מרק דלוח. אבל ברגע שקלטתי את גודל האירוע, זה חייב אותי. הייתי בנקודה של 'להיות או לחדול', משהו חייב היה להשתנות בגדול. התסכול באיך לממש את עצמי היה כל כך גדול, שמשהו גדול היה צריך לקרות".

ומאז, מה את מרגישה שהשתנה?
"לפעמים נדמה שכלום, שאני חוזרת לתוך דאגות ודברים זזים לאט. אבל הרבה דברים כן קורים ויש תנועה גדולה. חברים טובים מזכירים לי את כל התהליך: היה את 'הלב', עכשיו המחזמר "קטנטנות" שהיה מאוד מאתגר עבורי אבל צלחתי את זה, וההד-סטארט שהצליח ובזכותו יש לי קצת יכולת כלכלית להרים את ההופעה ולסיים את האלבום. קרו מלא דברים. רק הפחדים שלי מחזירים אותי אחורה, אבל יש תנועה טובה".

ובמה התפקיד של כרמן היה מאתגר?
"פחדתי שם מהמון דברים, שלא אזכור את הטקסט, שלא אצליח להיות רעה. תחילת החזרות הייתה מלאה בחשש, וצלחתי את זה".

לסיום, מה הסיפור שליאת תרצה לספר עוד חמש-שש שנים על השנים האלה?
"שאף פעם לא מאוחר לעשות את כל התיקונים מול הדברים שלא נותנים לנו להמריא, ולבדוק איפה אנחנו מכשילים ומכבים את עצמנו. הייתי רוצה לעשות מוזיקה, להגיע איתה להרבה אנשים במפגשים בגובה העיניים, להוציא אותה ולחיות מזה.כל השנים אני תוהה אם הייתי חוזרת לטלוויזיה ולהנחיה. אני לא יודעת מה התשובה – זה צריך להיות משהו מאוד ספציפי, מיוחד ונישתי".