"אמא הייתה צעירה ובריאה והיא נפטרה בפתאומיות. מאז יש גוש בבטן שמכביד על הכול"

השחקן עטור הפרסים והאוסקרים טום הנקס, שכיכב בכמה מהסרטים האייקוניים ביותר בהוליווד, הודה בעבר כי הוא ממעט לצפות בסרטים של עצמו. "לדעתי, זו טעות איומה", אמר. "כשאתה צופה בעצמך אתה אף פעם לא לומד מה לעשות להבא אלא רק מה לא לעשות". כמוהו, גם ריס ווית'רספון, שהסבירה כי אם תצפה בעבודות של עצמה היא עלולה "להגיע למצב של שנאה עצמית", אג'לינה ג'ולי שטענה כי היא "יותר אוהבת את התהליך של העשייה" וג'ארד לטו שאמר בפשטות שהוא "ממילא יודע איך העלילה מסתיימת".

לכתבות נוספות:

• "אני רוצה שיסתכלו על אביתר עוזרי - אני לא רק זה שעושה סרטונים מצחיקים"
• "אנחנו דור נורא אבוד, בני 30+, עדיין רווקים ומקבלים תמיכה מההורים"
• "אם בגלגלצ לא משמיעים אותי זה עניין שלהם. הקהל מצביע ברגליים"

 

אז כן, מסתבר שגם כשאתה שחקן עם קבלות, מה שנקרא, אתה לא להוט לראות את התוצר המוגמר שעמלת עליו חודשים ארוכים - ואלוהים יודע איך מצליחים להתמודד עם הפומו. אחת כזו היא השחקנית אביב פנקס, שלמרות תפקידים בשבאבניקים, בלאדי מורי, פלמ"ח, מי פה הבוס? (ואלה רק בשנה האחרונה, כן?) כלל לא בטוח שהיא התיישבה לראות את הכול. "יש סדרות שאני משחקת בהן ואני נהנית לצפות בהן בלי קשר אליי אז אני צופה, אבל קורה לפעמים ש... אני לא יודעת להסביר", היא אומרת בריאיון לדיגיטל 13, ושואלת: "את קוראת את כל הריאיונות שאת כותבת?"

כמובן, אבל זה משהו אחר. אני לא מבינה, את לא סקרנית לראות איך יצאת?
"אני חושבת שבהתחלה הייתי מאוד אובססיבית לזה והיום זה תלוי פרויקט ותלוי תפקיד. יש פרויקטים שאני מרגישה שמילאתי את החלק שלי כבר על הסט ומשחררת. באופן כללי, אני פשוט שחקנית בשביל הסט ופחות בשביל מה שמוצג אחר כך בטלוויזיה - למרות שזה פרדוקס".

אם הייתי שחקנית, ככל הנראה הייתי רצה באובסס למוניטור אחרי כל סצנה. 
"יש הרבה דברים במקצוע שמהצד נראים כאילו, 'מה, איך'? אבל בסוף, כשאני על הסט או על הבמה, אני מרגישה שאני חיה בזה. בלצפות בעצמי בטלוויזיה יש משהו שמבטל את החוויה החזקה. מה שכן, כשיש משהו שאני מאוד סקרנית לגביו - תהיי בטוחה שלא אפספס אותו".

 

כותבת את הגעגוע

 

פנקס (30) נולדה בתל אביב וכשהייתה בת שנה הצפינה עם משפחתה לקיבוץ עין כרמל. כבר בגיל 3 היא הצטרפה לשיעורי בלט, ולאורך השנים התנסתה במקביל גם בלימודי תיאטרון ("לא היה חוג כזה באזור שבו גדלתי, אז פשוט נסעתי ברכבת לתל אביב"). לדבריה, עוד בגיל 7 כתבה ביומן שלה שתהיה שחקנית ("כנראה שזה היה משהו פנימי") למרות שהיא בכלל לא יודעת ממי נדבקה בחיידק הבמה ("ההורים שלי לא יכולים להיות יותר רחוקים מזה").

אחרי שירות צבאי כמש"קית ת"ש היא חזרה לתל אביב והחלה ללמוד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. לשאלה האם היא שמעה על פרשת ההטרדות בסטודיו היא משיבה בחיוב, אך מבהירה: "מהניסיון האישי שלי - לא הרגשתי מוטרדת על ידו. באופן רחב יותר, אלו דברים שאם הם קורים הם חייבים להיפסק כמה שיותר מהר. אין פה שאלה בכלל".

בריאיון עבר, סיפרה שכשהייתה בת 16 הוטרדה על ידי נהג מונית. "הוא נעל אותי ברכב והתחיל לשאול שאלות פולשניות וחודרניות", שיחזרה בזמנו. "הוא שאל אם אני יודעת ששחקניות צריכות לפעמים לחשוף את עצמן. הוא הטריד אותי מינית ולא נתן לי לצאת עד שדפקתי על החלון. זה רגע שהיה סופר-הישרדותי".

סיפור מזעזע.
"את יודעת? לאחרונה אני קולטת שעברתי יותר מהטרדה אחת. מתחברים לי עוד כל מיני מצבים בחיים שבהם נאמרו מילים לא במקום. לא היה משהו של שליחת ידיים אבל אני חושבת שעם הזמן זה הולך ונהיה לנו ברור שהמקרים האלה של השחור ולבן, אלו מקרים שבאופן מסוים יותר קל לנו כחברה לשפוט. זה מותר וזה אסור, אבל המקרים האפורים הם היותר מסובכים".

מה למשל?
"אני זוכרת סטים שבהם החמיאו לי על הריח שלי וזה היה לא לעניין. אנחנו צריכים כחברה להיות הרבה יותר זהירים".

מרגישה שמאז METOO דברים השתנו? 
"כן, אני מרגישה שיש תנועה חיובית ואני מקווה שהיא תלך ותשדרג את עצמה. אני חושבת שזה בסדר להיות שנייה קיצוניים ושאנשים יחשבו פעמיים לפי שהם מתחילים או מנסים או מציעים - גם אם זה אומר שהספונטניות תמות קצת לאיזו תקופה. זה בסדר, כי אז תהיה תחייה מחודשת שאחריה יהיו קודים התנהגותיים הרבה יותר ברורים. אני שומעת כל מיני קולות, בעיקר של גברים סביבי אבל לא רק, שאומרים, 'מה, עכשיו אני צריך לפחד?'. אז כן, לפעמים צריך קצת לפחד, אנחנו מפחדות הרבה זמן. צריכים ללכת לקיצון כדי לחזור אחרי זה אחורה".

את הפריצה הגדולה שלה עשתה בסדרת הנוער נעלמים שהייתה ללהיט היסטרי. אחר כך היא השתתפה גם בפלאשבק ותאג"ד, התנסתה בכתיבה סאטירית לתוכנית "עד כאן" והצטרפה לצוות הכותבים של הסדרה פלמ"ח לצד תפקידה כיעל הלוחמת. "סבא שלי לחם בפלמ"ח", מספרת פנקס, "וכחלק מהליך הכתיבה הייתה לי את האפשרות להכניס את שם המשפחה שלו לסדרה. לדמות שלי קראו יעל, וכשהיה צריך לבחור לה שם משפחה ישר אמרתי 'סטולר', כמו סבא שלי, שתהיה איזו מורשת מתוקה שאוכל לציין בשבילו".

וזו לא הפעם היחידה שבה התסריט והמציאות של חייה נפגשו האחד עם השני. לפני כשנתיים פקדה אותה טרגדיה משפחתית איומה כשאמה תמי יצאה לריצת בוקר שגרתית ממנה לא שבה, אחרי שלקתה בדום לב. "היא נפטרה בפתאומיות. אישה צעירה, בריאה וספורטיבית". תמי הותירה אחריה את אביב ושני ילדים נוספים. בת 56 הייתה במותה. מאז, מרבה פנקס לשתף את הגעגועים אליה בפוסטים חשופים שהיא מעלה לחשבון האינסטגרם שלה.

את כותבת המון עליה ועל הגעגוע אליה. יש משהו שטיפה מקל בכתיבה? השיתוף עוזר לך באיזשהו מקום? 
"מעניין מה שאת אומרת. אני לא חושבת שזה השיתוף, כלומר - אני כותבת והתוצאה היא שאנשים קוראים את זה, אבל זה יותר כזה, שאני משתפת אותה. כאילו, אם אני שמה את זה על הדף או מוציאה את זה ממני, זה הופך למשהו שאולי היא יכולה לשמוע, גם אם לא באמת, ואז אני מקבלת מזה הקלה או חיבוק - אפילו מעצם העובדה שאני מכירה בדברים ומוציאה אותם ממני. אם עוברים ימים מבלי שאני פורקת את זה באיזשהו אופן - בין אם בכתיבה, בבכי או בשיחה עם גיל (בעלה מ.ד), זה פשוט מצטבר בפנים והופך להיות כמו... כמו הדבר ההפוך מהקלה".

מועקה.
"כן, ממש. עדיין לא המציאו את המילה למה שזה באמת. זה כמו גוש בבטן שמכביד על הכול".

את מרגישה שבתור האחות הבכורה לקחת אחריות גדולה יותר כלפי האחים הקטנים שלך מאז שהיא נפטרה?
"אני חושבת שכולנו לוקחים אחריות אחד על השני. אני בטוחה שכבכורה יש לי עוד איזה אלמנט שאני נושאת איתי, וגם אולי עצם העובדה שכשאיבדנו אותה הייתי הכי גדולה מבחינת גיל גורם לי לפעמים להסתכל עליהם ולהגיד, 'וואי, הם כל כך קטנים, איך הם יעשו את זה בלעדיה?'. לפעמים אני יכולה לנתק את עצמי מהסיטואציה. אני מרגישה אליהם אחריות גדולה ואהבה גדולה, ואולי אני אפילו אוהבת אותם יותר מאז. כאילו, לקחתי גם את האהבה שלה כלפיהם ואני חושבת שהם מרגישים ככה כלפיי".

בבלאדי מורי גילמת דמות שאיבדה את הוריה, ובאחת הסצנות היא מודדת שמלת כלה ומדברת על אימא שלה.
"זה בדיוק מהפעמים האלה שהחיים פוגשים אותך באיזו דמות. הדבר היחיד שביקשתי מהבמאי זה שלא יזרז אותי בטקסט, זאת אומרת, להבין שאם אני שותקת לפני שאני מדברת זה לא כי יש לי בלאק או כי שכחתי את הטקסט, אלא כי אני רוצה להגיד את הדברים מתוך מקום אמיתי ולא לזייף אותם".

 

"אני חוזרת מההצגה ולא נרדמת בלילות, אני מרגישה כל כך מוטרדת"

 

מזה כחודשיים שהיא משחקת בהצגה "גלבי" של תיאטרון הבימה אשר עוסקת בפרשת ילדי תימן. גיבורת המחזה היא זהרה (אותה מגלמת רעות אלוש), עורכת דין שיוצאת לחיפושים אחר אחותה התאומה שנעלמה בתחילת שנות ה-50 מהמעברה. פנקס נכנסה לנעליה של אדיבה, חברתה הטובה של זהרה שהיא גם בת לניצולי שואה ואחות שכולה שאיבדה את אחיה במלחמת יום הכיפורים.

"יש פה סיפור על חברות ועל אובדן, ועל איך שתי העדות האלה הולכות ומתחברות. בכלל, אני חושבת שההצגה מדברת על נושאים מאוד חשובים ובוערים בסיפור הישראלי. את הסיפור על מלחמת העולם השנייה ועל השואה אנחנו, מין הסתם, מכירים ושומעים וחשוב שנשמע עוד ועוד. יחד עם זאת, הסיפור על ילדי תימן החטופים פחות סופר".

כמה באמת הכרת את פרטי הפרשה לפני ההצגה?
"כשהגעתי לשחק, לא ידעתי עליה הרבה אבל עם הזמן התחלתי להתוודע לסיפור הכואב הזה. חקרנו, נפגשנו עם עמותת עמרם שעוסקת בזה ועם משפחות שהילדים שלהם נחטפו. אני באמת חושבת שהסיפור הזה לא מקבל מספיק את הבמה שלו, ובתיאטרון הבימה השכילו לתת לו אותה. זו הצגה מקסימה, עמוקה, מרגשת ויפה - ואני לא אומרת את זה רק כי אני משחקת בה. באמת, זו הצגה שבעיניי היא ממש חובה, צריך שכמה שיותר אנשים יראו אותה כדי שנבין שהחברה הישראלית מורכבת מהרבה מאוד סיפורים שאת חלקם פחות שומעים וצריך לשמוע".

מסכימה איתך. 
"אני גם מתחברת לזה מהמקום האישי שלי על אובדן, התמודדות וכאב, על איך אהבה יכולה להציל אותנו באיזשהו אופן. אהבה בין חברים ומשפחה. אני באמת מרגישה כבוד גדול להיות חלק מהפרויקט הזה. שומעים על הקול שלי, נכון?"

מאוד.
"אני חוזרת מההצגה ולא נרדמת בלילות כי אני מרגישה כל כך מוטרדת, מעורבת ונרגשת מהעניין".

יוצא לך לעקוב אחרי ההתפחויות של הפרשה? קורה איתה הרבה לאחרונה. 
"כן, לגמרי. גם קבוצת הוואצפ של ההצגה מאוד פעילה ואנחנו מקבלים שם המון עדכונים. לי אישית יצא להיות בקשר עם אחד הבכירים בעמותת עמרם ועזרתי לו למצוא איזו משפחה שהוא חיפש. מאז ההצגה אני מאוד ערה לנושא, בטח יותר מבעבר, ואני מקווה שכולם יהיו. אגב, הקהל עצמו מאוד מעורב בהצגה. האנשים יושבים קרוב לבמה ואני מצליחה לשמוע אותם אומרים, 'זה היה בדיוק ככה'. אני שומעת אנשים בוכים או מושכים באף".

"אחרי ההצגה הקודמת ניגשו אליי שתי בחורות וסיפרו שהן בנות למשפחה שיש בה חטופים. הן אמרו שההצגה כל כך ריגשה אותן, ושהן רוצות לברר עם סבא וסבתא שלהן עוד על מה שקרה שם. אני משחקת את האשכנזייה וזה כאילו לא הסיפור שלי אבל זה הסיפור של כולנו. אם יש משהו שההצגה הזאת עושה זה לאחד, וזה מה שאנחנו צריכים פה - אנחנו צריכים איחוד".

בדומה לדמות שלך, אדיבה, גם את נצר לניצולי שואה. 
"נכון, אני דור שלישי והשואה היא נושא שאני מתעסקת בו, מדברת עליו ומתעניינת בו המון. חשוב לחזק את המורשת ולזכור".

השתתפת במסע לפולין?
"לא. עד היום לא הייתי שם. אני חושבת שהיה בי משהו שקצת פחד או חשש, וגם אני לא יודעת עד כמה היה דחוף לסבתא שלי שעוד הייתה בחיים שניסע. זה משהו שאני רוצה וצריכה לעשות ויש לי מחשבה שאולי אסע עם אבא שלי יום אחד".

המעריצה מספר 1

 

אנחנו משוחחות בדיוק יום אחרי שחזרה מסוף שבוע בבודפשט. היא טסה לשם באופן ספונטני כדי לצפות מקרוב בבן זוגה המוזיקאי גיל לנדאו מופיע עם חברי הלהקה שלו, לולה מארש, מול עשרות אלפי רוקדים נלהבים בפסטיבל סיגט, על אותה הבמה שבה הופיעו רגע לפני כן דואה ליפה וארטיק מנקיז.

הם הכירו בתקופת הקורונה, בין הסגרים, כשלנדאו - השכן מהבניין - היה זה שחיזר אחריה לאורך תקופה עד שהיא הסכימה לתת לו הזדמנות ("עד גיל היתי עסוקה ברווקות מטומטמת של תל אביב, לבחור את כל הבחורים הלא נכונים. בסוף, זה היה ממש מתחת לאף שלי"). השניים נשואים כבר שנה, אבל עדיין לא יצא לה להתלוות אליו לאירוע בסדר גודל שכזה כמו פסטיבל סיגט. "שמעי, זו הייתה חוויה משוגעת", היא אומרת, "עד סיגט לא ראיתי אותו בפסטיבל כלשהו ומה גם, שזו הייתה פעם ראשונה שלי באופן כללי בפסטיבל מוזיקה".

וזו גם גאווה עצומה לראות את בעלך על הבמה הענקית הזו.
"לגמרי. לראות אותו זה פשוט היה הדבר הכי מעורר השראה וגאווה שיכול להיות. עמדתי בתוך הקהל והסתכלתי עליו. הוא לא מפסיק ללמד אותי להגשים חלומות, זו הייתה חוויה מאוד מרגשת. חוץ מזה, את יודעת, גם הייתי אוברוולמינג מכמות האנשים, הלהקות והאווירה מסביב. את רואה את כל הוואנים של הכוכבים שהופיעו שם ופתאום את קולטת שאת מסתובבת עם אחד מהם. בכלל הזיה. גם כל הזמן ביקשו ממנו סלפי".

להיות בזוגיות עם מוזיקאי שמופיע המון בעולם, והרבה מהזמן הוא לא בישראל יכול להיות קצת קשוח. לא?
"בהתחלה זה היה קשה בעיקר כי לא ידעתי למה נכנסתי. הכרנו בקורונה אז הטיסות היו בעיקר גיחות. זה לא כמו עכשיו שהרבה ימים מהשנה הוא מבלה בחו"ל. עם הזמן למדתי שאני יכולה לנצל את זה ולהצטרף אליו. אני זוכה לראות עולם - כי לא עשיתי טיול אחרי צבא, ובחצי השנה האחרונה הייתי בשבע מדינות - ואני עוד אחת שיש לה חרדת טיסה!".

די, אז הצלחת להתגבר יפה. 
"אני פשוט נורא אוהבת חופשות ונראה לי שהמטרה מקדשת את הדרך. יש לי את השיטות שלי להתגבר על החרדה. למשל, אני נכנסת למטוס ומציגה את עצמי לכולם, אומרת שאני מפחדת וכל הדיילות כבר מכירות אותי. אני מנסה לגרום לצוות לגלות אחריות כלפיי. זה פשוט עוד אחד מהדברים האלה שעדיף לא לתת לפחד לשלוט בנו ולעשות את מה שאנחנו רוצים גם אם זה מפחיד. החיים מלמדים אותך שאין לך שליטה על כלום".

טוב, לפחות את מתמודדת עם הגעגוע באופן יצירתי, כמו למשל - קולאז' תמונות שלו אוכל גמבה. מצחיק דווקא.  
(צוחקת) "כן, אלו הרבה בדיחות. אני מוצאת את הדרכים לבדר את עצמי בתוך הסיטואציה. אני חושבת שלעומת ההתחלה, שבאמת הייתה יותר מאתגרת, היום אני מאוד נהנית מזה ומהזמן שלי עם עצמי - וגם מהגעגועים. זו זכות גדולה להרגיש ככה בתוך קשר. אני רואה הרבה זוגות נשואים סביבי שהיו שמחים לתת לבן הזוג שלהם חופשה קטנה בחו"ל. זה משאיר את האהבה בוערת ועל הדרך גורם לך לעשות קולאז'ים. וגם, בסוף, כשבן הזוג שלך מאושר - את מאושרת. לאט לאט זה הופך להיות פחות אישיו ויותר חלק מהחיים".

ותגידי, הקשליאה על שני אמנים בבית אחד נכונה? יש לפעמים משחקי אגו? 
"לא, אגו זה ממש לא הבעיה שלנו. אני חושבת ששנינו מאוד לא טיפוסיים במובן הזה, אנחנו לא אנשים עם אגו למרות שזה אולי נוגד את המקצוע שלנו בכל מיני רמות. אנחנו אמנים מתוך זה שאנחנו אוהבים ליצור ואוהבים את מה שהאומנות עושה לעולם. יש אנשים שבוחרים במקצוע הזה בשביל התהילה או הפרסום ובשביל להיות במוקד העניינים, וזה מה שמזין את האגו. אני מרגישה שגם אצלי וגם אצל גיל המניע שלנו הוא אחר כי יש לנו מה להגיד".