"אני מוצאת לאנשים את אבא שלהם ותוהה איך הצלחתי לסגור להם מעגל אבל את שלי לא הצלחתי?"

ימים מרגשים ועמוסים עוברים על צופית גרנט: יום הולדת, יום נישואים ועונה חדשה של אבודים. בין כל החגיגות וציוני הדרך, היא עוצרת רגע כדי לחשוב. "את יודעת? אני בת 58 היום ואני שואלת, 'וואו, כאילו - מה הקשר בין המספר לבין החיים שלי? אימא שלי בגיל הזה הייתה מאוד חולה. היא הייתה אחרי אירוע מוחי, התקף לב, ניתוח מעקפים והיא הייתה כל כך מותשת ועייפה, ואני אומרת, 'וואלה, אני חיה את החיים'. אני עושה ספורט, יש לי אהבה בלי עין הרע. אני בועטת, אני מורדת ואני נלחמת על החיים שלי. ממש נלחמת".

לכתבות נוספות:

• "אני נכנס להתקפים ותולש לעצמי שיערות מלחץ. יש לי OCD באמת"
• "אתה יכול לצלם שלושה פרויקטים בשנה - אבל זה לא מספק כלכלית"
• "מקצוע המשחק קצת נשחק בארץ, הוא לא תמיד נתפס כמקצוע"

אנחנו משוחחות לרגל עליית העונה ה-15 של אבודים, התוכנית אותה היא מנחה כבר 13 שנה. הסדרה התיעודית זוכת פרס האקדמיה איחדה בין עשרות בני משפחה שלא מצאו אחד את השני במשך שנים, בין כאלו שהופרדו או שהקשר ביניהם לא היה קיים מעולם. יותר מ-60 פרקים שודרו לאורך השנים והמסעות המפרכים, היא מגלה כעת, מאוד מורכבים הן מבחינה רגשית והן מבחינה פיזית: "לא פשוט לעשות את התוכנית הזאת. אני כל הזמן אומרת לעצמי, 'רק שהגוף שלי יחזיק אותי בתוך הדבר הזה'".

דברי אליי בקשיים.
"יש בעולם יותר מארבעה מיליארד בני אדם מתחת לקו העוני, כלומר טכנית - קשה למצוא אותם ולהגיע אליהם. דבר שני, יש המון פיצולים. יש לנו סיפור, למשל, שמתרחש על פני חצי מהגלובוס - החל מאמריקה, דרך סין וישראל ועד לאירופה. אז אומנם יש לנו המון סיפורים אבל יש מעט פתרונות וזה לא קל למצוא ולחקור".

איך באמת אתם בוחרים באילו סיפורים להתמקד? אני מניחה שמגיעות עשרות פניות למערכת. 
"זה מאוד קשה. מאוד מאוד קשה. לפעמים יש סיפור ממש טוב אבל הדמות לא יכולה להחזיק אותו".

מבחינה טלוויזיונית?
"כן. היא לא תעבור מסך, לא תהיה מספיק עוצמתית או לא תהיה ורבלית. במקרים כאלה אנחנו עלולים להיות בבעיה".

ובטח האינבוקס הפרטי שלך מפוצץ בפניות גם כן.
"נכון, אבל אני לא מגיעה לזה. אני מעבירה את הסיפורים למערכת ושם הם עושים מעין 'סלקציה', כלומר, את מבינה, אנחנו לא יכולים לצלם עוד סיפורים במרוקו. במערכת, אני, התחקירנים ודוד (דרעי, הבמאי - מ.ד) ממיינים את הפניות ומתחילים לבדוק ולחקור. רק אחרי שמוצאים כמה יסודות שיכולים להחזיק את הסיפור, יוצאים לדרך".

אתם מצלמים רק אם יש היתכנות למציאת פתרון?
"לא. אנחנו לא חייבים למצוא כדי לצאת לדרך. יש לנו כמה פרמטרים שהם אלה שמגדירים את ההחלטה שלנו אם לצאת לדרך עם הסיפור או לא".

קרה שצילמתם סיפור מסויים והחלטתם בסופו של דבר לא לשדר אותו כי הוא לא היה דרמטי מספיק?
"לא. אין דברים שלא נשדר כי לאנשים יש עומק בסוף. אנחנו פשוט חושפים את העומק שלהם. אין מה לעשות. רק פעם אחת יצא שעצרנו יום צילום כי הבנו שהבחורה פשוט תתמוטט ולא תצליח להחזיק את הגילויים שחשפנו בחקירת המקרה. לא רצינו לפגוע בה אז עצרנו הכול".

ואולי זה נראה לא-מקרי-במיוחד שכל הדרמה מתרחשת בדיוק בימים שבהם הצוות מצלם את החיפושים במדינה זרה, אבל צופית מתעקשת שהכול אותנטי. "לא, אנחנו לא שולחים תחקירן לשטח לפני שאנחנו טסים לצלם בחו"ל", היא מבהירה. "זה קרה רק פעם אחת אבל בעיקרון לא. כשאני מגיעה לשטח קורים המון דברים חדשים".

 

"אני לא מרכז העולם ולא מתעסקת בכאב הפרטי שלי"

יכול להיות ש"מנחה" זו הגדרה צרה מדי עבור מה שצופית עושה בפועל במסגרת התוכנית: מלבד העובדה שהיא חתומה גם על העריכה לצד דרעי, היא גם הפסיכולוגית של המשתתפים שמהווה להם אוזן קשבת לאורך החיפושים, בזמן האיחוד - וגם הרבה אחרי. לראייה: בעת הריאיון עצמו היא מקבלת שיחת טלפון מאחת הנשים שליוותה לפני שנים, וזו מבקשת ממנה עזרה עם הרשויות.

את מעורבת רגשית בהרבה מהסיפורים שאת מלווה.
"יש גם מקרים שלא. זה נדיר, אבל קורה. בלי להיכנס לפרטים, היה איזה מקרה שבין הדמויות שרר חוסר כבוד. אני ממש סבלתי. ממש. באיזשהו שלב לא תיקשרתי עם הדמות הראשית. אמרתי לדרעי, 'טפל בהם אתה. אני לא יכולה לסבול אותם'".

וכשאת כן מתחברת לדמויות, את לא מרגישה לפעמים שזה קצת יותר מדי? זה מחיר נפשי גבוה.
"יותר מדי? זאת האומנות שלי. אני כזאת, בן אדם טוטאלי. אני מעורבת רגשית לטוב ולרע ונשארת מעורבת רגשית בחיים שלהם. בסופו של דבר, כפי שאמרתי, זו האומנות שלי. היא קונספטואלית וטוטאלית. חוץ מזה, אני זאת שקובעת את הגבולות. לא קובעים אותם בשבילי.

"בקשר למחיר הרגשי, אני מספיק חזקה כדי להתמודד עם זה. יש משפט שאני אומרת: 'אני לא מרכז העולם'. אני לא מתעסקת בכאב הפרטי שלי. אני מתעסקת עכשיו בכאב של האימא ושל הילדים שלה. נכון, אני בוכה איתם ומזדהה איתם אבל בסוף אני זוכרת שאלה לא החיים שלי. אני זוכרת את השליחות שלי.

"גם בואי, אז מה יגיד אונקולוג שמלווה ילדים למותם? איך הוא עובד בזה? איך הוא עומד בזה? מה יגידו אנשים שעובדים בהוספיס? יש לנו מנגנונים כאלה שבעיקר מגדירים לנו את האני שלנו במקום מאוד ברור. ה'אני' שלנו הוא לא מרכז העולם. 'אני ואני ואני' זה לא רלוונטי ולא מעניין. יש פה את האימא, יש את הילדים, יש את העבודה, את הצוות ואת החיים. זה הרבה יותר חזק מכל הצרכים שלי".

אתם מגיעים לצילומים עם ליווי פסיכולוגי עבור המשפחות או שהכול עליכם? 
"זה הכול אנחנו. אני, התחקירניות - שהן ממש עובדות סוציאליות - ודוד. אנחנו יחד. אנחנו משפחה מאוד טיפולית, גם המפיקות. כולנו סיימנו לימודים של טיפול, ואני עצמי כבר פעם שנייה מסיימת תואר בלימודי טיפול, כך שיש לנו את הכלים. אנחנו לוקחים המון אחריות על האנשים שאנחנו פוגשים וגם אחד על השני. אנחנו לא אנשים שעושים 'עוד טלוויזיה'.

"זה עסק שיש בו הרבה מאוד חרדות שאנשים ייפגעו. את יוצאת למסע עם אנשים אנונימים, אנשים שכל חוויית הפרסום וההתמסרות זו חווייה שלא תמיד פשוטה עבורם. זו חווייה משנת חיים. תחשבי, נניח, על מישהו שכל החיים סיפר לעצמו שהוא חולם למצוא את אימא שלו. כשהוא כבר מוצא אותה, הוא פתאום חושב, 'וואי, רק שהיא לא תתאהב בי עכשיו כי יש לי את האימא המאמצת, היא גידלה אותי, אני אוהב אותה ולה אני קורא אימא'. מבינה? החלום לא תמיד נמצא בהלימה עם ההתגשמות שלו ולפעמים זה קשה".

במבט לאחור, אפילו היא לא האמינה שהסדרה תלווה אותה במשך כל השנים הללו. "אם האמנתי שנגיע לנקודה הזאת? אני חושבת שלא, אבל האמת היא שכשדוד נכנס לתוך הדבר הזה אז כן האמנתי. דוד הוא קיצוני, הוא נלחם על הסיפורים, עובד מאוד קשה סביב הסדרה ומוביל את הכול באינטליגנציה ובכישרון. מה גם שאין מיאוס בתוך הצוות שלנו. אנחנו משפחה. טוב לנו, אנחנו אוהבים אחד את השני ונלחמים אחד בשביל השני".

צופית דיברה לא פעם על הילדות הקשה שעברה בצל גירושי הוריה. הם נפרדו כשהיא הייתה בת 5, ומאז הקשר עם אביה דשדש. בשנים האחרונות לחייו הקשר גם לא היה קיים. זו שסגרה מעגלים לעשרות בני משפחה אבודים לא הצליחה לסגור את המעגל שלה.

את חושבת שסגירת המעגל למשתתפים בתוכנית עוזרת מעט לריפוי בסיפור שלך? 
"היא עוזרת לי לחיות עם המקומות שבהם אני כבר לא מצליחה לסגור את המעגל. עם אבא שלי לא נסגר המעגל והוא נפטר, אז עכשיו אני מנסה לעשות את זה דרך אשתו. ובכל זאת, עדיין יש את המעגלים הפרטיים שלי שכנראה אף פעם לא ייסגרו כמו שאני רוצה.

"את יודעת? לפעמים אני מתקנאת. אני מוצאת לילדים את האימא או האבא שלהם, וחושבת לעצמי, 'וואי, איך הצלחתי לסגור להם את המעגל אבל את שלי לא הצלחתי?'. אבא שלי תמיד היה חסר לי. אני קורבן של גירושים טיפשיים. אבל כן, אבודים יוצרת נרטיב של ריפוי מעצם זה שאני יודעת להגיד שאני לא מרכז העולם. זה מגיע מאיזו הבנה עמוקה".

היית יכולה לחשוף את הסיפור הפרטי שלך בטלוויזיה ולתעד את סגירת המעגל? צריך כאן מידה של אומץ. 
"בטח, אני מצלמת את הכול. אין לי בעיה. אני לא מסתירה כלום אלא אם מבקשים ממני, וכשזה קורה אני הבן אדם הכי דיסקרטי בעולם - לא משנה באיזו מערכת יחסים אני. אני נורא לא צהובה ולא משתתפת בצהובונים או בהתנהגויות צהובות. אני לא שותפה לדבר הזה".

 

"כבר ארבע שנים שיש עליי הכפשות"

אבל למרות שהיא מנסה שלא להשתתף בצהובונים, לעיתים היא מוצאת את עצמה במדורי הרכילות, זאת בעיקר בשל הזוגיות המסקרנת שלה ושל הזמר והיוצר שולי רנד. הם יחד כבר ארבע שנים, נשואים שנה. "כיף לנו ביחד", היא מספרת.

נראה שמאז שאתם יחד שואלים אותך בעיקר עליו. 
"גם כשהייתי עם אברם שאלו אותי על אברם והיום כשאני עם שולי שואלים על שולי. זה חלק מהמחיר, אבל אני ממננת את זה, אני בוחרת על מה לענות ועל מה לא לענות. בסך הכול אני נורא פתוחה ואין לי בעיה כששואלים אותי עליו. גם, בואי, אני מזכירה לך שזה שולי. אם הייתי מתחתנת עם בן אדם אנונימי, רוב הסיכויים שלא היית שואלת עליו כלום. אבל לא, זה שולי.

"שולי עצמו הוא אושיה תרבותית והוא בן אדם גדול ושחקן ענק שנמצא בתוך סיפור טראומטי, אז מכורח הנסיבות. כל אחד והמקצוע שלו וגם לזה יש לי כבוד. מצד שני, אי-אפשר לשאול אותי שאלות ואני אספק תשובות רכלניות מיותרות. זו לא האישיות שלי ובגלל זה ארבע שנים יכולות להיות עליי הכפשות כאלה ואחרות מהצד של פרודתו ואני לא אגיב לזה. שתגיד מה שהיא רוצה. זה שלה, זה לא קשור אליי".

אין באמת צורך להסביר למה היא מתכוונת כשהיא אומרת שבעלה נמצא בתוך "סיפור טראומטי" או על אילו הכפשות היא מדברת - ובכל זאת, תקציר האירועים הקודמים: צופית ושולי הכירו בזמן שהוא ניהל קרב גירושים מכוער מאשתו מיכל. בעוד הוא עדיין כבול בנישואיו, שולי קיבל היתר רבני מיוחד לשאת את צופית לאישה שנייה ומאז השניים ספגו - ועדיין סופגים - אש מצידה של האישה הראשונה שמשמיצה אותם כמעט בכל מדיה אפשרית. צופית, מצידה, לא באמת נגררת לזה. היא אומנם ניצחה בתביעת דיבה שהגישה נגד מיכל, אבל אל תצפו לשמוע ממנה מעבר לזה.

איך את מצליחה לשמור על איפוק ולא להגיב לדברים שלה?
"מה יש לי להגיב לזה?"

לא יודעת, תעלי פוסט תגובה לאינסטגרם.
"למה? למה? מה זה ייתן? מה, אני אשים את הדגל על כך שהרשתות נהיו בית המשפט הציבורי הגדול ביותר בעולם? אני אהיה שותפה לפשע הנוראי הזה? זה בעיניי כל כך איום ונורא ואני חושבת שצריך להכניס את האנשים שעושים את הדברים האלה לכלא. לשם אני חושבת שצריך להכניס אותם. אנשים שלשון הרע הפך להיות לחם חוקם וככה הם סוגרים חשבונות עם העולם, עם עצמם ועם הסביבה. אני לא יכולה להיות חלק מזה בכלל. זה מרגיש לי כמו לצאת מהבית ולקפוץ ראש לתוך שלולית עכורה ומכוערת. למה אני צריכה את זה?".

אוקיי, אז את לא מתייחסת. אבל את נעלבת לפעמים מהדברים שהיא כותבת?
"לא, זה לא מזיז לי. אני נראית כמו מישהי שזה מזיז לה? את האמת".

וואלה, לא. 
"נשבעת לך שלא. זה מצחיק אותי. האמת שאני גם לא רואה הרבה מהדברים שהיא מפרסמת. אומרים לי שיש כל מיני דברים בפייסבוק וכאלה, אבל אני לא מתייחסת לזה כמעט. זה לא מעניין".

וסליחה על חוסר המקוריות, אבל גם אני ככל העיתונאים שעשו זאת לפניי שאלתי על שולי. בכל זאת מדובר באחד מהקשרים הכי מסקרנים בביצה הישראלית, אבל מעל לכל בזוגיות שמראה שאפשר גם אחרת.

אומרים שאצל זוגות מעורבים, הצד החילוני הוא תמיד מי שמוותר יותר. מסכימה עם זה?
"ממש לא. אני לא מרגישה שאני מוותרת על כלום. אני מרגישה ברווח. נכון, אני מאמינה שיש זוגות כאלה ויש גם זוגות שהצד הדתי שם מרגיש שהוא מוותר יותר. זה אינדיבידואלי. אצלי השבת מוגדרת כטריטוריה. השבת יותר חזקה מהחילוניות אז אני שומרת אותה לגמרי, אבל האמת שאני נהנית מזה גם. אגב, אם אני לא אשמור את השבת זה לא עניינו של שולי - הוא לא רוצה בכלל לגעת בזה. המון פעמים אני שואלת אותו, 'היית רוצה?', והוא עונה לי, 'אני לא רוצה שום דבר שקשור אלייך ולקדוש ברוך הוא. זה שלך, אני את שלי בוחר'".

 

"אני מעדיפה להיות שנויה במחלוקת אבל להיות מסוגלת להגיד את הדברים שלי"

כמישהי שבאה מהעולם החילוני ונשואה לאדם חרדי, גרנט לא נבהלת מצעקות ה"גוועלד" שמופנות נגד הממשלה החדשה ("אני לא מאמינה שאי-פעם תהיה פה מדינת הלכה"). לה, בכל אופן, אין שום תוכניות להפוך לחברת כנסת בעתיד. "אני ממש לא רוצה להיכנס לפוליטיקה", היא מבהירה נחרצות. "יש לי המון כבוד לפוליטיקאים, אני חושבת שזה המקצוע הכי כפוי-טובה שיש".

מסכימה איתך.
"כל הזמן מתלוננים על המשכורות שלהם, אבל אני מסתכלת על נתניהו ולפיד, למשל - ושמעי, הם יכלו לעשות הרבה יותר כסף במגזר הפרטי. זה לא משנה מה אני חושבת על הדעות שלהם, אבל כל היום זורקים עליהם רפש, כל היום מגנים אותם ובזים להם, ובסופו של דבר הם נלחמים על הדברים שהם מאמינים בהם. הם קמים בבוקר ומאמינים שהם עושים שינוי ויש לי המון כבוד לזה.

"פעם נורא זלזלתי וכעסתי, וכזה, היה קטע לקרוא למקום הזה קרקס. אז נכון, יש שם התנהלות שלפעמים מביישת ומבזה, אבל בסוף הם מאמינים שהם עושים יותר טוב. אם אני רוצה להיכנס לשם בעצמי? לא, לא בא לי. אני מעדיפה להשפיע מהמקום שלי כאנרכיסטית".

את מגדירה את עצמך כאנרכיסטית?
"אני בועטת, נורא לא עובדת בקונצנזוס, לא מפחדת. אני לא מפחדת שלא אוהבים אותי ואני לא מפחדת לא להיות בקונצנזוס. זה לא מנהל אותי".

ואולי זו הסיבה שהיא לא מתרגשת מחיצי הביקורת שנשלחים כלפיה מדי פעם כמי שמובילה כמה סדרות דוקו, כאלו שבהן היא לא חוששת לדבר גם על נושאים נפיצים. רק בשנה האחרונה היא הושמה במוקד לאחר שהתלוותה למייסד ארגון להב"ה בנצי גופשטיין, במסגרת הסדרה "ללא גבולות".

עיצבנת כמה אנשים שזעמו על הריאיון עם גופשטיין. 
"תראי, ביקורת היא לגיטימית. אני יכולה להבין בן אדם שבא ושואל 'למה את נותנת לגיטימציה לימין קיצוני?'. אני מבינה את זה. יש לי את הסיבות שלי ואני יודעת למה אני עושה את זה. אני לא נמצאת בפרונט בשביל שכולם יאהבו אותי ובשביל שאנשים יתחנפו אליי. המקום הכי מסוכן זה הקונצנזוס והפחד לקבל ביקורת. זה מקום מסרס ומדכא. אני לא רוצה להיות שם דקה, זה לא מעניין אותי. זה משעמם אותי. אני מעדיפה להיות שנויה במחלוקת אבל להסתובב בחופש אולטימטיבי בעולם ולהיות מסוגלת להגיד את הדברים שלי. את יודעת כמה אמנים אסירים בתוך האומנות שלהם? אסירים מתוך הפחד שידעו מי הם באמת? אני לא מוכנה להיות במקום הזה".

והיא גם לא מוכנה להשתתף בריאליטי ("בחיים לא, זה מביך אותי. גם לא להנחות") אבל היא כן מאוד מתגעגעת לעולם המשחק (ואם יורשה לנו, גם אנחנו מאוד מתגעגעים לדמות האייקונית של מרב בן בסט, למתמידים). "מישהו שאל אותי פעם, 'היית מוכנה להיות רק שחקנית?'. עכשיו, אם הייתי באמריקה והייתי יכולה לעשות תפקיד אחד בשנה ולהרוויח מיליונים - אז זה מה שהייתי עושה. הייתי רק משחקת, ואת כל מה שאני עושה ברמת ההשפעה הייתי עושה מאחורי הקלעים".

למה? 
"כי אני דוקומנטריסטית, וזו סיבה שבגללה הרבה פעמים לא קוראים לי לעשות תפקידים ראשיים".

חושבת?
"אני יודעת. אני מאוד מזוהה. נורא קשה להיפרד מהדמות של האקטיביסטית. במאים שפוגשים אותי אומרים לי לפעמים שהם כל כך רצו לקחת אותי לתפקיד כלשהו אבל פחדו. גם ככה אנחנו מדינה קטנה אז בכלל חיים פה מסטיגמות, ופחדים מנהלים את כל השיקולים הטפשיים האלה".

אי-אפשר באמת להביא כאן תקציר של העשייה שלה, למנות את התוכניות שאותן הנחתה או לכתוב באילו סדרות וסרטים היא שיחקה. בואו. ועדיין, היא עצמה מרגישה שלמרות כל מה שהספיקה ב-58 שנותיה, היא לא באמת הגשימה את עצמה. למה? משום שכל חייה חלמה להיות רופאה.

את באמת מרגישה ככה?
"אני יודעת שלא הגשמת את עצמי".

למה?
"לא מזמן קיימתי שיחה עם הרב בני לאו ודיברנו על משה רבנו. הוא עשה את כל הדרך ממצרים אבל בסוף לא נכנס לארץ המובטחת. אמרתי לרב, 'אתה יודע? משאלת הלב שלי כל החיים הייתה להיות רופאה. לא הגשמתי את החלום הזה'. אבל, אם תשאלי אותי אם אני מאמינה שהגעתי לייעוד שלי אני אענה לך שכן, אני מאמינה שהגעתי. כנראה שהייעוד שלי לא היה להיות רופאה".

אז מה בעצם הייעוד שלך?
"הייעוד שלי היה להיות אמא של רומי ודניאל ולהיות הפרטנרית של אברם וגם להתגרש ממנו. הייעוד שלי היה להיות בת קול שמדברת על גירושים בצורה אחרת ולא מלחמתית וגם להביא את שולי מהמקום שהוא היה בו למקום שהוא נמצא בו, שזה מקום הרבה יותר בריא, עוטף ומחבק. הייעוד שלי היה לחבר את מרי לילדים שלה ולהיות נשיאת אנוש ואחות של אמירה. יש לי כל מיני חלומות, אבל ליד החלומות יש את הדבר האמיתי - והוא יותר משמעותי בסוף".

 

אבודים, בחזרה למרוקו, החלק השלישי, ראשון ב-21:15 ברשת 13