"אני שבורה, מרוסקת": יהודית באומן מדברת רגע לפני הלווית בתה קארין

מעל לעשור נאבקה הדוגמנית קארין באומן במחלת האנורקסיה כשמי שליוותה אותה, תמכה בה וטיפלה בה היא אמה יהודית ובן הזוג שלה שימי תבורי. השניים שיתפו לא מעט ברגעים הקשים והלא פשוטים בכל הקשור להתמודדות עם המחלה שהלכה וכילתה את קארין ובסוף הביאה למותה. אמש, לאחר שמצבה הרפואי הידרדר והרופאים נאלצו להרדים ולהנשים אותה בעקבות החמרה של דלקת ריאות, החזירה קארין את נשמתה לבורא והלכה לעולמה לאחר שלא הצליחה להתאושש. היום (רביעי) אחר הצהריים תיערך הלוויתה.

במהלך היום, לצד כל הקושי, עלתה באומן להתראיין בתוכנית של ליאת רון ב־104.5fm, שם סיפרה על התחושות לאחר האובדן הקשה, על "מה היה אם", וההתמודדות המתמשכת בבתי החולים.

"לא היה צפוי שהיא תלך לי בין יום אחרי תקופה ארוכה מאוד של ייסורים וכאבים. קארין עבורי היא לא מתה, היא חיה ותחיה. זה לא קל, כבר 15 שנים שאני מטפלת בה, אני מתהלכת חיה - מתה. הבוקר הלכתי לכיוון של החדר שלה לשתות איתה כוס קפה, שכחתי שהיא לא פה. אני שבורה, מרוסקת, כל הילדים פה וכל העולם הגיע אבל אני רק מחפשת אותה בין כל התמיכה של הילדים והקהל" אמרה והוסיפה "היא נלחמה עד הדקות האחרונות, היא לא רצתה שירדימו אותה", חשפה.

"זה לא יוצא לי מהראש שאולי אם לא היו מרדימים אותה היא יכלה להישאר איתנו. יש לי בתוך הלב מלחמה שאני רוצה להוציא אותה מהלב וקשה לי, על ההרדמה, על הסבל שלפני ההרדמה, דלקות ריאות שחוזרות ונשנות. ומצד שני, אני מוכנה לעבור עוד עשור של סבל עצמי כדי שהיא תחיה. אני יודעת שכל עם ישראל בוכה איתי, זה דבר שהוא בלתי נתפס. עם כל הסבל שמחתי שהיא פה, שהיא איתי, שאני רואה את הפנים שלה, לעזור לה להתרחץ. 'אמא, אמא' - המילה הזאת שרק ממנה שמעתי".

"הורים יקרים, חולות יקרות, למדתי דבר אחד  - לא משנה כמה המלחמה שלי הייתה קשה, כמה הייתי תשושת נפש כבר, יש להן בראש מסר אחד, שאף אחד לא יתערב להן במחלה, ואוי ואבוי אם הן עולות במשקל. מחלה בלתי נתפסת, הרבה מאוד אנשים לא מבינים את המורכבות שלה. כשלבן אדם יש חס ושלום סרטן הוא יודע שהוא רוצה לצאת מזה. במחלה הזאת הפחד שלהן לעלות במשקל הוא יותר גדול מהפחד למות, העיקר הוא שליטה בגוף".

"שיבינו, המחלה, ברגע שלא מכירים אותה היא גם מאוד מטשטשת, מבלבלת, הן יודעות להסתיר, הן יודעות לשקר, מחלה הכי איומה. לכל ההורים, שלא תדעו צער. אני יודעת שזה מאוד קשה להיות קשים איתם, אני לא יכלתי להיות קשה איתה. היא הייתה אוכלת כמויות אדירות ומקיאה, הייתי רצה וקונה לה. אנשים לא הבינו לאן זה הולך, אף אחד לא הבין איזה כמויות אדירות של בולימיה, צעקות וכעסים, ברגע שהיא הייתה אוכלת הייתי כל כך נהנת, הייתי שוכחת שעוד רגע היא מקיאה את זה. לכל האמהות, שימו לב, מחלה מנוולת וארורה".