מייה שם נחשפת: "השבי לא קרה סתם. היום אני עושה מהלימון לימונדה"

רגע לפני שמייה שם חוותה את הטראומה הגדולה בחייה בגיל 21, כשנחטפה על ידי ארגון הטרור חמאס ב-7 באוקטובר לעזה, שם הוחזקה בשבי במשך 55 ימים - היא עמדה בצומת דרכים בחייה. כשהיא עוד לא ידעה מה היא רוצה לעשות בעתיד שלה, לפתע הגיעה נקודת המפנה ששינתה את חייה לעד, והביאה אותה בעל כורחה להכרה עולמית.

מרגע שחרורה מהשבי וחזרתה לחייה הכמעט רגילים, שם החלה לעסוק רבות למען השבת החטופים, מה שהביא אותה עד לאו''ם ולשער מגזין Time האמריקאי, שם סיפרה את סיפורה האמיץ והבלתי נתפס - אותו היא ממשיכה לספר עד היום: "אני עושה הרבה הסברה ומפגשים עם ניצולי נובה, אני חושבת שקיבלתי מתנה לראות את הטוב, ושזו השליחות שלי בעולם אחרי כל מה שעברתי בחיים".

על השבי, היא מסתכלת בתור נקודת מפנה: "זה לא משהו שנקלט בדעת. אחרי שאני מספרת סיפור שקשור לשהות שלי בעזה, מי שבקהל לא מצפה לשמוע את מה שאני מספרת. אנשים באים לשמוע את העדות שלי, אבל אז אני באה ונכנסת למקומות שונים, והם יוצאים מחוזקים. אני מדברת מול קהל ומספרת את סיפור השבי שלי, אבל זה יותר סיפור של עוצמה והסתכלות על הטוב של החיים. המסר שאני מעבירה זה שבאנו לעולם לזמן מאוד קצר, והשאלה היא איך אנחנו לוקחים את החיים. או שנעוף עליהם, או שנהיה בחוסר - וזה הכי קל".

את מרגישה שאת היום מתקדמת ומחלימה מכל מה שחווית?

הפרספקטיבה לחיים השתנתה?

"לפני שנחטפתי הייתי קמה בבוקר ואומרת לבורא עולם 'תודה שיש לי שתי ידיים ושתי רגליים'. מודה על מה שיש לי. ברגע שבן אדם רואה את ה'יש' ולא את ה'אין' זה נותן דרייב, אז אני מסתכלת על מה שיש לי, למרות שאיבדתי המון אחרי 7 באוקטובר וחוויתי הרבה קשיים ואתגרים. מכל נפילה שלי עליתי גבוה יותר".

יש תגובות שטוענות שהדרך של שורדי שבי קצרה יותר בתעשייה, איך את רואה את זה מהצד שלך?

מה דעתך על זה שתופסים שורדי שבי כסלבס ומסקרים אותם במדורי הרכילות?

"אני הלכתי בשעות הלילה המאוחרות עם כובע על הראש לתחנת המשטרה, ולא הספקתי לצאת ממנה ודברים יצאו החוצה - ויצאו מהקשרם. כל פלוץ של שורד שבי הפך להיות למשהו גדול. אנחנו שורדי שבי, לא יוצאי 'האח הגדול'. אבל בין אם תרצו או לא תרצו אנחנו סלבס, כי אין אדם שלא מכירים אותנו. אנחנו חלק מההיסטוריה של העם הזה. עברנו משהו שלא יישכח. הפנים שלנו היו בכל מקום".

מה את חושבת על הבחירה של גאיה קלדרון להיכנס בעונה הנוכחית של ''האח הגדול''? 

את רואה את עצמך נכנסת בעתיד לתוכנית?

"לא בתור דיירת, אבל בכיף הייתי נכנסת לאיזו משימה סודית".

עד לפני שנתיים, שם בכלל לא חשבה על עולם המשחק בתור דבר שהולך להיות חלק מחייה: "נחטפתי כאדם אנונימי לחלוטין, היו לי שני פוסטים באינסטגרם, לא הייתי בעולם הזה בכלל. הייתי מאוד שונה מכל החיים האלו, ולא חשבתי בכלל להיות שחקנית". הכניסה שלה לעולם הזה, התחילה באופן בלתי צפוי: "נקלעתי לעולם המשחק. זה התחיל בזכות ליאת הסוכנת שלי".

היא המשיכה וסיפרה: "אחרי הפרשה (בה טענה כי מאמן כושר מתל אביב אנס אותה) נכנסתי למקום לא טוב, והייתי במצב לא טוב. אנשים כתבו שהמצאתי סיפור בשביל להתפרסם. זה טירוף בצורה הכי קיצונית שיש. ליאת אמרה לי שהיא רוצה שאלך לקורס משחק וניסתה להוציא אותי מהבועה שהייתי בה. היא לא רצתה שאשקע. זה לא היה בראש שלי בכלל להיות בעולם המשחק, תמיד הייתי מאחורי הקלעים ואמרתי לה 'מה לי ולזה?'. אבל אחרי זה אמרתי 'מה יש לי להפסיד', והלכתי כדי לעשות 'וי'".

מהר מאוד היא הבינה שהיא נמצאת במקום נכון עבורה: "כבר בפגישה הראשונה הבנתי שעולם המשחק הוא טיפולי. זה גרם לי להוציא צדדים שקשה לי להראות אותם ולחשוף אותם החוצה. התרגלתי לבלוע רוק ולהמשיך, ולא לתת לכאב מקום, לא לבכות או להראות חולשה. זה דבר שחייב לעשות. אני בן אדם שקשה לו לשבת על התחת, וכל שבוע חיכיתי לשלוש - ארבע שעות של הקורס".

דריסת הרגל הראשונה שלה הייתה בשנה שעברה, כששיחקה בסרט של דני איי, "תדר הפחד", המספר על מבצע הביפרים בלבנון: "קיבלתי פירגונים. לא חשבתי לרגע שבגלל שהייתי חטופה עושים לי הנחות - ואני אוהבת את זה. אמרתי שאני לא רוצה יחס מיוחד. בסוף הבמאים רוצים שהסרט שלהם יצא הכי טוב ושהקאסט יהיה הכי טוב. קיבלתי גם הרבה 'לא', ואני מקבלת אותו באהבה".

היום, אחרי שמאחוריה כבר שלושה תפקידי משחק, מתוכם אחד בהצגה לילדים, היא סיפרה לנו: "אני מקבלת המון הצעות כל יום לתפקידים, אבל אני עושה רק את אלה שאני מתחברת אליהם. זה תחביב, להגיד לך שזה הייעוד של החיים שלי? אני עדיין לא שם. הדברים שממלאים אותי באמת זה הסברה וזיכוי הרבים".

לפני שכל זה קרה, מה חשבת שאת עומדת לעשות בחיים שלך?

"לפני שנחטפתי שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות. יש אנשים שנועדו למסגרות, ויש אנשים שלא. ידעתי שיש בי משהו מעבר, ואני לא רוצה לעשות את המסלול של כולם. רציתי להוביל דעת קהל ולהשפיע, אבל באותו הזמן הייתי בעבודות מזדמנות, זו הייתה שנה אחרי שהשתחררתי, ובין היתר התחלתי לקעקע. בשבי אני ידעתי שכל זה לא קרה סתם, תמיד הסביבה שלי אמרה לי שאני סוחפת, אני תמיד זו שמתייעצים איתה, מדברים איתה ומקשיבים לה. מה שנעשה נעשה, והיום אני עושה מהלימון לימונדה".

ובתוך כל הקריירה החדשה בעולם המשחק, גם הייתה לך גיחה במחזמר. איך הייתה החוויה?

"פחות התחברתי לעולם מחזות הזמר. טלוויזיה ותיאטרון זה הבדל של שמיים וארץ, ויותר מרגיש לי טבעי בטלוויזיה. בתפקיד 'נסיכת השמש' ב'סימבה - מלך החיות' התבאסתי על עצמי, לא הרגשתי שאני שם בטופ שלי, לא הייתי באזור הנוחות שלי, לא נהניתי כל כך מהתהליך הזה. זה לא התאים לי - ורציתי להפגיז. גם בדיוק עברתי דירה, והיה לי קשה לשלב. כל הפוקוס היה עליי, כולם ציפו ממני למשהו מסוים, והרגשתי שלפעמים אני מאכזבת את הקהל. זה שאב ממני המון אנרגיות, אחרי חודשים אינטנסיביים של חזרות והצגות הרגשתי שאני חייבת לטוס לתאילנד".

שם המשיכה והסבירה את ההשפעה של 55 הימים בשבי על החוויה האינטנסיבית במחזמר: "השבי זה לא משהו שנעלם. אני לא בפוסט טראומה או בטראומה, אני חיה את זה כל יום. יש ימים שפחות היה בא לי לעשות את זה, אבל אני הייתי מחויבת. זה בא לידי ביטוי על הבמה ואני שנאתי את זה כי רציתי לתת את המאה אחוז שלי. אחרי זה הבנתי שאני אעשה רק מה שמרגיש לי נכון ושלא כל דבר צריך לעשות. פשוט רציתי להיאחז בשגרה מסוימת, והקאסט היה מדהים והיה לי כיף בחזרות, ואני לא שוללת תפקידי תיאטרון, אבל מעדיפה את עולם המבוגרים".

אילו תגובות קיבלת על התפקיד שלך במחזמר?

"כל כך הרבה אנשים התרגשו מהנוכחות שלי שם. קיבלתי כמות אהבה שאי אפשר להסביר במילים. הייתה לי זכות. לגבי הביקורות הרעות זה הדבר האחרון שמעניין אותי. אני דמות מעניינת, ואני אומרת את זה בלי להתבייש. לאנשים תמיד יהיה מה להגיד, לא משנה מה אני עושה יש שיח עליי. בי זה לא נוגע, אבל מאחורי יש משפחה שבהם זה פוגע".

ואיך אחרי זה הגעת ל''חיים כפולים''?

"רגע לפני שטסתי לתאילנד המורה שלי למשחק התקשרה אליי, וביקשה שאשלח אודישן לסדרה. היא שלחה לי את התיאור של הדמות, וראיתי שאלו תכונות אופי שלי, הרגשתי שזה נכתב עליי. התחברתי לדמות מהמקום של מה שאני משדרת כלפי חוץ מול מי שזו מייה באמת. אני בחורה חזקה, אבל יש בי גם את הרוך, הפגיעות והרגישות".

היא המשיכה ופירטה את התהליך: "ישר אמרתי לה שאני רוצה את זה ותואם אודישן. היה ניצוץ וממש חיכיתי לשחק את זה. במפגש הראשון כל הקאסט בא אליי הביתה למושב, וישר היה חיבור עם כולם. נהניתי בטירוף בכל יום צילום, על הסט נתנו לי להרגיש בבית, ביקשתי בכל פעם צ'ייסר ערק ושישימו לי ברקע באד באני. זו משפחה".

איך היה לצלם בזמן המלחמה מול איראן?

"דווקא במלחמה הזאת חוויתי התקפי חרדה שלא היו לי בחיים. כשיש אזעקות באמצע נסיעה ורכבים עומדים בשוליים, זה מטרגר אותי ומחזיר לי את התמונה של ה-7 באוקטובר מאיפה שנחטפתי. זה משתק אותי. התעליתי על זה בצילומים, הם באו לי בטיימינג הכי טוב".

יש תפקידים שעד היום סירבת להם?

"סירבתי לתפקידים שרצו שאשחק בהם סצנות אינטימיות. נכון לעכשיו אני לא חושבת שאני בשלה לעשות סצנות כאלו. אני צריכה להרגיש מאוד בנוח בשביל שהתפקיד שלי ייצא על הטוב ביותר, ואני עדיין לא שם".

יותר משנה עברה מאז ששם ובן זוגה לשעבר ינון חסון ביטלו את האירוסים שלהם, חודשים ספורים אחרי שכרע ברך בנובמבר 2024 בקיסריה. היום, היא מספרת לנו בפתיחות: "יצא לי להיפתח מאז לאהבה. זה קרה לאחרונה, זה עושה לי טוב. נפתח לי הלב, אבל ממקום הרבה יותר נכון ובריא. כשדברים יצטרכו לצאת הם יצאו - אין כרגע משהו מוגדר".

בעקבות הזוגיות האחרונה, את חושבת שבמערכת היחסים הבאה את לא תמהרי להתקדם מהר לשלב החתונה?

"לא אמהר. אבל החלום שלי זה להתחתן, להקים משפחה מרובת ילדים, ולהיות אימא צעירה - לא בכל מחיר. צריך לדעת עם מי להתחתן ולהביא ילדים. אחרי הפרידה הבנתי איזו דרך יש לי לעשות עם עצמי בשביל להגיע למקום שלם ולזמן לעצמי את מה שמגיע לי. אני שמה את עצמי לפני הכול".

בגלל כל מה שהמדינה עברה, את רואה את עצמך בונה פה חיים ומקימה בית בישראל, או עוברת לחו"ל?

"עם כל מה שקורה פה זה עדיין הבית שלנו. אם תשאל אותי מה החלום הכי גדול שלי, זה לבנות בית נאמן בישראל, בשקט ושלווה עם המשפחה שלי".