יהודה לוי בווידוי חשוף: "סוחב איתי חרם שעברתי כילד"
מהחרם בילדות ועד לבריחה מקשרים בבגרותו: הכוכב האהוב מוריד את המסכות ומשתף בטראומות העבר שהפכו אותו לשחקן, אבל השאירו פצע שלא נעלם

השחקן והמגיש יהודה לוי החליט להוריד את כל המגננות ולשתף את העוקבים בפוסט אישי וחשוף במיוחד, שבו חשף פצע מעברו: החרם והבדידות שחווה בילדותו, ואיך הטינה והטראומה ההיא משפיעות על חייו הבוגרים והזוגיים עד היום.
כתבות נוספות במדור סלבס:
"אני עדיין סוחב איתי חרם שעברתי כילד. לא חשבתי שאכתוב את המשפט הזה", פתח לוי את הפוסט המטלטל. הוא גולל את ילדותו בדרום אפריקה, שם נאלצה משפחתו לעזוב במהירות בגלל משבר כלכלי קשה. "אסור היה לי אפילו לספר לחברים שאני עוזב. נכנסתי לבית של כל אחד משני החברים הכי טובים שלי, השארתי לו מכתב פרידה בחדר ועזבתי את המדינה בלי להגיד להם שלום".

לוי תיאר כיצד כשחזר לישראל והצליח לבנות את עצמו מחדש, הגיע גל נוסף: "פתאום הייתי יותר מקובל, היו לי שני חברים קרובים, הייתה לי חברה, והרגשתי שסוף סוף משהו הסתדר. ואז אמא שלי התקשרה ואמרה לי להגיע מיד הביתה. כשהגעתי, חצי מהבית כבר היה ארוז".
הבדידות והנתק החוזרים הולידו אצלו מנגנוני הגנה יוצאי דופן, שבהמשך אף סללו את דרכו לקריירה: "כשלא היו לי חברים, התחלתי לראות המון סרטים. נשאבתי לעולמות אחרים, לדמויות אחרות. למדתי להיות זיקית. לקרוא חדר, להרגיש אנשים, להבין מה רוצים ממני ולהשתנות בהתאם. שנים אחר כך הפכתי את זה למקצוע — נהייתי שחקן".

עם זאת, לוי מודה כי אותם פצעים ישנים יצרו אצלו דפוס הרסני של בריחה מקשרים קרובים בבגרותו: "היום אני מבין שזה אותו מנגנון הגנה ישן. דווקא כשמישהו נהיה קרוב וחשוב, משהו בי נבהל. כי כשמישהו חשוב לך, יש לו גם את הכוח לפגוע בך. ולפעמים היה לי קל יותר להתרחק ראשון מאשר להסתכן בזה שיעזבו אותי. ככה איבדתי לאורך השנים אנשים נפלאים".
לצד החשבון הנפשי עם עצמו והפחד מקרבה, לוי ניצל את הבמה גם לבקשת סליחה וכפרה לקראת השנה החדשה: "אני לא רוצה לספר את הסיפור הזה כאילו תמיד הייתי בצד הנכון. גם אני פגעתי באנשים. גם אני צחקתי לפעמים על אנשים שלא הגיע להם, גם אני השתמשתי בהומור במקום ברגישות. אם מישהו שקורא את זה היה פעם בצד השני של צחוק שלי ונפגע, אני באמת מצטער. לפעמים ילד פצוע לומד לפצוע לפני שיפצעו אותו".
הוא סיכם במסר מפוכח על תהליך ההחלמה, והודה כי למרות ההצלחה והחברים שמקיפים אותו כיום, החרם ההוא עדיין מלווה אותו: "חרם פוצע. אבל להיפצע זה גם חלק מהחיים האלה. שלי עדיין לא נרפא לגמרי. והפצע הזה? הלוואי שיכולתי לכתוב לכם שהוא נעלם. הוא לא. אבל היום אני גם מבין שצמחו ממנו דברים: רגישות, יכולת לקרוא אנשים, רעב להצליח... לפעמים נשאר בך קוץ. הוא יכול לכאוב, ולפעמים הוא גם מניע אותך".

