כך הפכו הצעירים ששוחררו משבי חמאס לסלבס החדשים של ישראל

פיד חטופים, צלמי פפראצי, החתמה בסוכנויות ושת"פים מסחריים - המעבר החד של מי שעד לפני רגע התנוססו על פוסטרים הקוראים להחזיר אותם הביתה משבי חמאס, ללא פחות מכוכבי רשת תופס את כולם לא מוכנים. זה טוב? זה רע? מה שבטוח זה - אין כבר דרך חזרה

ראשי מגזין מהדורה 62

בראשית הייתה רחל אדרי. סיפורה של אדרי, תושבת אופקים שב-7 באוקטובר הצליחה להערים על מחבלי חמאס שפרצו לביתה, חטפו אותה ואיימו על חייה, ושרדה בזכות עורמתה וחמלתה. כבר בימי הלחימה הראשונים הפכה אדרי לסמל של גבורה עממית, והראיונות המבדרים שהעניקה לכלי התקשורת הקנו לה פופולריות רבה - היו מי שכינו אותה גיבורה לאומית אבל היו מי שגערו בה על כך שהתהודה של הסיפור שלה מחלישה את ההסברה הישראלית. היו מי שהכינו בובות ודפי צביעה בדמותה, והיו מי שגלגלו עיניים על כך שאדרי פגשה את נשיא ארה"ב ביידן כי מה, למה רק לה מגיע.

ייתכן שהעלילה הזאת נשמעת מוכרת, וזה כי היא מוכרת. לא מה שקרה לאדרי עצמה, חלילה, אלא הזינוק אל לב המיינסטרים - בתקשורת הממוסדת אבל ממש גם מחוצה לה - וחשבון הנפש שמגיע אחריו. בו זמנית רצינו לאהוב את רחל ולהריע לה, אבל כשנחשף, למשל, שהיא הוחתמה בסוכנות כישרונות נחשבת - התרועות התחלפו במוזיקה הלאומית של ישראל: הצקצוק. מסלולים דומים אפשר לשרטט על נפגעי וגיבורי מלחמה נוספים - חשבו על יוכבד ליפשיץ, שחולצה מהשבי, וערכה מסיבת עיתונאים עצמאית בחדר בית החולים בו אושפזה אחרי שובה. מצד אחד, ליפשיץ ומשפחתה הם אלה שרצו לדבר. מצד שני - מה, אירוע יח"צני ממיטת בית החולים, ובתיאום די רופף עם הממשלה ומטה החטופים? גם במקרה הזה ראינו ערבוב של גבוה ונמוך, פרטי וציבורי, מפורסם ואנונימי. אנשים מהשורה אינם עורכים מסיבת עיתונאים.

ואולי חזק יותר מכולן חטפו הנערים והנערות שנחטפו ושוחררו במהלך הפוגות הלחימה. כשבוע לאחר שחרורם, חזרו חלק מהמשוחררים לפעילות בטיקטוק. חלקם פרסמו סרטונים קומיים, שהתייחסו גם לחוויות שלהם בשבי, משוחררים אחרים הסתפקו בתגובות מבודחות בפלטפורמה ואילו קרובי משפחה של חטופים שעדיין נמצאים בשבי פרסמו סרטונים מתוקים-מרירים על כך שהיו שמחים להשתתף בפיד הטיקטוקרים המשוחררים שנוצר בטיקטוק ("פוריו חטופים"), אלא שיקיריהם עדיין בעזה. גם כאן, במקביל לתגובות התמיכה, קמה צעקה על כך שמדובר בצעד שמתעלם מהקושי הנפשי של המשוחררים או שהפרסום בטיקטוק מוזיל ומקליל את סיפור השבי. מייה שם, שנחטפה מהמסיבה ברעים ושוחררה אחרי כחודשיים בשבי, הפכה בשבועות האחרונים לכליא ברק של תשומת לב ציבורית ביחס לחטופים המשוחררים, וליווינו אותה בשלל אייטמים חדשותיים-בידוריים על התספורת הראשונה שקיבלה אחרי השחרור ועל קעקוע שהתחדשה בו, בו מוזכר גם 7.10. שם, שלא באשמתה, נקלעה למרכזו של דיון סבוך על איך וכמה ראוי לחיות אחרי שמשחררים אותך מהשבי. כלומר, גם אם לא שפטו את פעולותיה הספציפיות, הסגנון הסלבריטאי בו סוקרה - הביטו בבחורה המרגשת והיפה הזו עושה פן ראשון אחרי השבי! - לא החליק לכולם בגרון.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by מייה שם (@mia_schem)

"ראיתי אנשים שמסקרים את כמות העוקבים שעלתה באינסטגרם לאחת החטופות", מספר ערן סויסה, עיתונאי תרבות וכתב הבידור של "ישראל היום", "זה גדול עליי. אני מרגיש שעדיין יש לי, לנו ככתבים, אחריות, ואני לא מרגיש בנוח לכתוב על זה עדיין". גם מנהל אמנים ותיק הוסיף, "יש לי קצת בעיה שעושים תכנים מסחריים ומשלבים את הניצולים והשורדים. מגיעות להם כל התמיכה והאהבה, וגם כסף, אבל יש משהו ציני באירוע ממוסחר עם אנשים שאיבדו את כל עולמם". על הבחירה של חטופים משוחררים להיעזר בסוכן, אמר: "סוכן ומנהל אישי הוא גם הורה, אח ופסיכולוג לעת צרה. יש פה נפשות עדינות שצריכות נחמה וזמן להחלים".

ובכל זאת אירועים ממוסחרים בהשתתפות נפגעי מלחמה קורים, וככל הנראה ימשיכו לקרות. החתמות בסוכנויות טאלנטים עדיין נלחשות בסוד בין יודעי דבר - מי שייכנס לעמוד הבית של הסוכנת אלינור שחר, יגלה למשל, תחת הקטגוריה Precious, את גאיה קלדרון (קלדרון היא אחותם הגדולה של סהר וארז, ששוחררו מהשבי לאחר 52 ימים. אביהם, עופר, עדיין שם). אבל ייתכן שבקרוב כבר לא נרגיש אפילו את הצורך ללחוש. תעשיית הבידור אמנם נכנסה לעוצר למחרת 7 באוקטובר, אבל העוצר הזה מתפוגג בהדרגה. כבר חודשיים שאנחנו מודדים את הטמפרטורה במים, ומנסים להבין אם כבר מותר, אם כבר ראוי לצחוק ולשמוח, ולהביע את הצחוק והשמחה האלה באופן פומבי ברשתות חברתיות. פוריו חטופים, לצורך העניין, מהדהד את הכמיהה הזאת לשוב אל הנורמליות. "פתאום מגיעים ילדים, ילדות, נערים, נשים, עם פוטנציאל של כוכבי רשת", מסביר סויסה. "אתה רואה טיקטוקים מעולים, מצחיקים, ויראליים, הם מאוד צוחקים על זה, הם משתמשים בהומור שחור. ואם הם צוחקים - אתה יכול לצחוק איתם". מנהל האמנים מוסיף: "אם אחרי הסבל והתופת שעברו יש בהם טיפת הומור ואופטימיות אז מושלם, זה גורם לי להיות אופטימי עבורם ולגבי העתיד שלהם".

ויש להודות - ליבנו פתוח ותשומת הלב שלנו תמיד נתונה לאנשים שחוו מצוקה קיצונית או שרדו סכנת חיים. מסכנות היא תכונה ראויה ומקובלת בבידור הישראלי, ומשום שאנחנו כמעט תמיד בתקופה שבין אסון לאסון, למדנו גם להעריך אותה, לכבד אותה ויצרנו סביבה דגם של סלב-מתוקף-הנסיבות, אדם שעבר אירוע קיצוני, ושזינק בעקבותיו למרכז תשומת הלב. חשבו על שירן פרנקו, ניצולת רעש אדמה בטורקיה, או לאלף אלפי הבדלות על אלאור אזריה - אנשים שלמדנו לצרוך ולהגיב אליהם כמו שמגיבים לכוכב עבר שמגיח בתוכנית ריאליטי. אה, כן, זכרנו שאתם קיימים, רק ההקשר המקורי קצת היטשטש. לא נורא, סלב הוא סלב הוא סלב.

דוגמה לכך הוא סיפורה של שירה איסקוב, שניצלה מניסיון רצח של בן זוגה. בשנים הלא רבות שחלפו מאז המקרה, הספיקה איסקוב להרצות ולהתראיין פעמים רבות על סיפורה, היא צעדה בשבוע האופנה הישראלי ופרנסה גם אייטמי רכילות שעסקו בזוגיות החדשה שמצאה. "שירה לקחה את הדגל הזה עליה", מסביר סויסה, "היא בפרונט. אולי היא אפילו נהנית קצת מהמעמד החדש". לעומתה, אפשר למנות את הסלב הסרבן גלעד שליט - שנפל בשבי חמאס ב-2006 ושוחרר לאחר 5 שנים. לאחר שחרורו, שליט הופיע בכתבות פפראצי אודותיו וסוקר גם בזכות בנות זוג שונות שהכיר, אבל באופן מכוון ומודע, התהילה לא דבקה בו. "אצל גלעד שליט היה ברור שהוא לא רוצה את זה. שהוא חרד לפרטיות שלו - וכולם כיבדו אותו", מסכם סויסה.

שירה איסקוב
"אולי היא אפילו קצת נהנית מהמעמד החדש". שירה איסקוב | צילום: חדשות 13

אלה טיפות שלא לגמרי נעים להלך ביניהן, אבל אין ברירה. אנחנו בקו פרשת המים, ואין מי שיחליט בשבילנו. קשה להעלות על הדעת איזו תמונה מקבילה מרחבי העולם, בה אזרחים צעירים במדינה מערבית ודמוקרטית נחטפים מבתיהם, ומשוחררים משבי לאחר חודשיים של מלחמה. אין קוד מוסרי להתנהגות באירוע כזה, ומחשבות על נימוס, טעם טוב ואפילו הסברה, מתגמדות פתאום ומקבלות מקום אחר, מעודכן, במציאות שחרבות ברזל כופה עלינו. רוצה לומר, מיותר לשאול אם ראוי שחטופים משוחררים יתקרקסו בטיקטוק שכן זה כבר קרה, קורה ויקרה. אבל מותר ורצוי לשאול איך ראוי שחטופים משוחררים יתקרקסו בטיקטוק, איך ראוי שמי ששוחרר משבי ארגון טרור ימצא לעצמו סוכן או יקבל תספורת בחינם.

"לא חושב שאף אחד חלם על זה", מסביר מנהל האמנים את מצבם הנוכחי של החטופים המשוחררים, "זו עוד עדות לתקופה הלא נורמלית שאנחנו חיים בה. כמו בפרק הזה ב'חברים', כשרוח של אישה זקנה נכנסת בפיבי ולא עוזבת אותה עד שהיא לא תראה הכל, ובזמן חתונה לסבית היא מבינה שראתה הכל - ורק אז עוזבת את הגוף של פיבי. אז ככה זה מרגיש. עכשיו ראינו הכל".

הקונספציות הבטחוניות קרסו, נכון, אבל גם קונספציית הפרסום שלנו מיטלטלת ברגעים אלה מהיסוד. גם תפיסת הגבול בין הפרטי לציבורי - ולכן המעניין והראוי לסיקור - קצת קרסה. אבל אי אפשר לומר שלא היו סימנים מקדימים לחוסר ההפרדה העקבי של ישראל בין טרגדיה לתהילה. ואם בזמן קריסת הקונספציה הביטחונית הרגשנו הלם או פחד משתק, קונספציית הפרסום החדשה דווקא מוכרת לנו. אולי מוכרת מדי.