"אני יפה מדי לתפקיד? זה מתסכל. קחו ותכערו אותי, גלחו לי את השיער והגבות"

כשאנשי דיגיטל 13 שמעו (בנפרד, ובזמנים שונים), כי המרואיין הבא במדור "ספוטלייט" הוא השחקן יהודה בוחבוט, התגובה של כולם הייתה זהה: "וואו! הוא ממש חתיך". אנחנו חלילה לא רוצים להחפיץ אף אחד, אבל עיניכם הרואות שמדובר בבחור נאה מאוד (מאוד מאוד, שלא לומר - הורס). לכן, הופתענו לגלות בתחקיר שעשינו טרם הריאיון כי לבוחבוט עצמו היה בעבר אישיו עם המראה שלו, והוא התמודד עם דימוי עצמי נמוך. "אני לא רואה סיבה להחמיא לי", אמר בריאיון עבר, "שנאתי את הנמשים שלי".

פרט, נמק והסבר יהודה. אני באמת לא מבינה על מה אתה מדבר. 
"היום אני שלם עם הנמשים ועם כל מה שיש לי, אבל בתור ילד לא כזה אהבתי אותם. עכשיו כבר התבגרתי ואני באמת שלם עם עצמי בכל דבר שיש בי, אבל בעבר - כן, אתה ילד, אתה חושב מוזר, אתה עסוק בשטויות אז שנאתי את הנמשים שלי. שנאתי. אם הייתה אופציה הייתי מוריד. הרגשתי שזה מוזר".

קורה לפעמים שאתה לא מקבל תפקידים בגלל המראה החיצוני שלך?
"היו כמה אודישנים שעשיתי ואמרו לי שאני יפה מדי לתפקיד. זה הדבר שהכי מתסכל אותי. כאילו, מה זה יפה מדי? תעשו איתי מה שאתם רוצים, אני שלכם. תכערו אותי, תורידו את השיער, גלחו לי את הגבה, תעשו מה שבא לכם. אל תגידו לי שאני יפה מדי. אם לא הייתי מספיק טוב והיה מישהו טוב יותר ממני באודישן, אין בעיה - אני מפרגן. אבל להגיד שאני יפה מדי? בואו, אני אעשה מה שצריך, אבל אם זה נטו בגלל המראה - זה הורג אותי".

היית מוכן לעלות או לרדת במשקל באופן קיצוני עבור תפקיד? 
"הייתי מוכן לעשות הכול. הכול".

וזה משהו שאתה מדבר עליו עם מלהקים? 
"לא, כי אם אמרו לי שלא קיבלתי את התפקיד אז אין לי ברירה, אבל חשוב לי שידעו שאני מוכן. שמעי, אני יודע שטייפקאסט זה חשוב, אין מה לעשות, ובסופו של דבר אם מחפשים בחור ענק לתפקיד כלשהו אז לא יכולים להביא מישהו קטנצ'יק, זה מובן לי. אבל יש דברים שאפשר לשחק איתם ואני בעד לשחק איתם".

בחזרה ל-73'

תכירו, יהודה בוחבוט (אין קשר לאגם), שחקן עולה, בסך הכול בן 22. עם תפקידים בסדרות נוער ("ספיידרז", "האחיין שלי בנץ", "לבד בבית", "בת השוטר") הוא כבש עד כה את בני (ובעיקר בנות) דור ה-Z - אבל עם תפקיד ראשון בסדרה למבוגרים, "המזח", הוא צפוי לכבוש גם את ההורים שלהם (והאחיות, והסבים, ומי שרק תרצו).

מה שונה סדרה למבוגרים מסדרת נוער? 
"הכול הרבה יותר בוגר: הדמות, ההתנהלות, הדרך שבה אתה מגיש את הטקסט, הדרך שבה אתה ניגש לסט, הכול. לשם אני שואף, אפילו להרבה יותר. אני שמח שיצא לי לקחת חלק בפרויקט הזה כי הוא באמת מדהים".

"הפרויקט" הוא, כאמור, "המזח" - דרמה חדשה של כאן 11, המשחזרת את הימים הראשונים בקרב על מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים. בסדרה, שעלתה כבר בחודש שעבר בגרסה מקוצרת כסרט קולנוע, משתתפים מיכאל אלוני, דניאל גד, שמואל וילוז'ני ושחקנים נוספים ובהם גם בוחבוט - שיגלם את אלברט דהן, טנקיסט שלחם במלחמה.

איך התכוננת לתפקיד? אלברט דהן נפטר לפני כמה שנים, כך שמן הסתם לא יכולת להיפגש איתו לפני שנכנסת לנעליו. 
"קודם כל, קראתי קצת: על המלחמה, על אלברט", מסביר בוחבוט, שבעצמו שירת ב-8200 - אם כי לדבריו, הוא אמור היה לשרת בתותחנים. "יכולתי לדבר עם בני המשפחה שלו על האופי שלו אבל לא ידעתי מי אלה. גם לא ממש היה זמן כי הצטרפתי לצילומים בהתראה מאוד קצרה ולא ידעתי איך להגיע אליהם. רק בצילומים עצמם הם באו לסט, כך שעד אז עבדתי ולמדתי בשטח. אם הייתה לי אפשרות לדבר עם אלברט, כמובן שהייתי עושה את זה אבל לא הייתה לי. הסתדרתי עם מה שיש.

"אני רוצה לומר שזה כבוד עצום עבורי לשחק אדם כזה. לשחק בן אדם שנפטר ולספר את הסיפור שלו, סיפור שהרבה אנשים לא יודעים חוץ מהאנשים שהיו איתו במלחמה. אני זוכר שאחרי הפרמיירה של הסרט, בני המשפחה שלו ניגשו אליי והיו מאוד מרוגשים. הם הזמינו אותי אליהם. זה היה הכי מרגש בעולם וכבוד עבורי לעשות את זה".

תאר לי את האווירה בצילומים. בכל זאת, מלחמת יום כיפור, מהפצעים הכואבים בתולדות מדינת ישראל. 
"אני אגיד לך מה, אנחנו היינו בצילומים נורא אינטנסיביים. צילמנו בדרום, ליד אילת, במדבר. אנחנו באמצע סצנה של מלחמה עם פיצוצים ופצועים, ואתה בתוך העניינים ממש. אני לא יודע להגיד לך על אחרים, אבל אני השתדלתי להישאר במוד שלי, בתפקיד שלי. גם כשנגמרה סצנה שצילמתי, השתדלתי להיות ממש שם ולא לצאת לצחוקים. כולם היו סופר מקצועיים, היינו צוות מדהים, באמת נהניתי עם כולם ונתנו את הלב, רצינו להעביר את המסר. ראו שזה היה חשוב לכולם. הייתי בצילומים ואני יודע מה היה שם - אבל כשראיתי את הסרט הייתי בשוק".

בסדרה ישודרו סצנות נוספות שצולמו - אולם לא נכנסו לגרסה הקולנועית מפאת חוסר זמן. "המזח", אותה יצא וביים ליאור חפץ, מונה בסך הכול חמישה פרקים, באורך של 45 דקות לאחד. "גם מי שראה את הסרט חייב לראות את הסדרה", אומר בוחבוט. "היא חובה לכולם. אני אומר לך, אם הסרט יצא ככה - הסדרה תצא וואו. היא תהיה הרבה יותר מורחבת, עם יותר סצנות ויותר עומקים".

 

"אין דבר כזה 'אני רוצה להיות מפורסם'. אין בזה מהות"

עוד הרבה לפני התפקיד שהביא אותו לפריים טיים, הוא עשה את צעדיו הראשונים בעולם הטלוויזיה עוד כשהיה בן 12, אז השתתף בעונה הראשונה של התוכנית "הבנים והבנות" ששודרה בערוץ הילדים. "האמת שזה היה הכי אקראי בעולם", הוא מספר על הצטרפותו לתוכנית. "אימא שלי מכירה איזו מישהו שבדיעבד הבנתי שהיא הייתה הסוכנת שלי. היא הייתה מייצגת אותי עם תמונות שלי שהיו לה בפלאפון, מבלי שבכלל ידעתי שזה קורה.

"היא הייתה שולחת אותי לאודישנים אבל על כל דבר אמרתי לה לא. לא רציתי כלום, זה לא עניין אותי, לא ידעתי מה זה ולא רציתי קשר לזה. כשאימא אמרה לי יום אחד שיש תוכנית בשם 'הבנים והבנות', אמרתי לה, 'מה פתאום, מה יש לי לעשות שם?', אז היא ענתה: 'מה אכפת לך, תנסה, מקסימום תעשה קצת כיף'". אז הוא הלך עם אחותו התאומה לאודישנים, קרץ למלהקים - והתקבל. "באנו לעשות כיף. בכלל לא היה אכפת לי מהטלוויזיה. מצידי שלא ישודר".

מעניין שאתה אומר את זה. בשנים האחרונות הילדים שהגיעו לתוכנית הזאת באו במטרה מובהקת להתפרסם - והם גם הצהירו על זה. 
"את מבינה? אצלנו זה היה נטו פאן. כולנו באנו ועשינו צחוקים. ישבנו אחרי הצילומים ועשינו צחוקים. לאף אחד לא היה אכפת הפרסום. לא עניין אותי להתפרסם, באתי נטו כדי ליהנות. אני חושב שמי שמניע אותו פרסום - פה הוא נופל. אין דבר כזה פרסום, מה המטרה שלך? כאילו, אני יודע שאני רוצה להיות שחקן ולא אכפת לי גם לא להיות מפורסם, מצדי שאף אחד לא יכיר אותי ואני אמשיך לעבוד כשחקן. בן אדם שמונע מפרסום הוא בן אדם שאין לו מטרה, ואני חושב שזה לא מחזיק".

הרבה ילדים מודים היום בפה מלא שהחלום שלהם זה להיות מפורסמים. לא שחקנים, זמרים או אמנים. מפורסמים. 
"ואני מאמין שזה לא יחזיק. מה זה להיות מפורסם? אין דבר כזה. אתה אולי תתפרסם כי עשית משהו ואז הפרסום יבוא כבונוס, בנוסף, אבל אין דבר כזה 'אני רוצה להיות מפורסם'. אין בזה מהות".

אחרי ההשתתפות בתוכנית הריאליטי ההיא, בוחבוט הוריד פרופיל. מצחיק להגיד על ילד בן 12 ש"הוריד פרופיל" ולא "מינף את ההצלחה", אבל מספיק להעיף מבט בניימדרופינג של אלו שהשתתפו ב"הבנים והבנות" לאורך השנים בשביל להבין עד כמה לתוכנית הזו חלק חשוב בקריירה של כמה מכוכבי ארצנו: אנה זק, טיילור מלכוב, גל גברעם, אלין כהן, קים אור אזולאי, לצד רומי אברג'יל, תומר טליאס, אנג'ל ברנס, נועה כהן ואפילו זוכת מדליית הארד באולימפיאדת טוקיו אבישג סמברג התחרתה באחת העונות.

העונה הראשונה זכתה לרייטינג נאה - בעיקר בקרב ילדים ונוער. איך התלמידים בבית הספר קיבלו את הפרסום שלך? 
"יחסית לילד בגיל 12, קיבלתי הרבה תשומת לב מכולם. הרבה קינאו בי, גם חברים שלי. שמתי לב שפתאום אני לא יוצא איתם מספיק או לא נותן להם את תשומת הלב שנתתי להם לפני כי לא היה לי זמן. אני גם זוכר את היום הראשון שעליתי לכיתה ז', ממש אחרי שהתוכנית שודרה. הגעתי לבית הספר וכל התלמידים היו סביבי. אני לא אשכח את זה. ישבתי ועשו סביבי מעגל. עכשיו, זה היה בית ספר חדש עם חברים מהיסודי, ופתאום כל תשומת הלב הייתי עליי, אז היו ילדים שקינאו ועיקמו פרצוף. כזה, 'מי הוא בכלל?'. אבל האמת היא שאף פעם לא התייחסתי למה שאומרים. שיגידו. עשיתי מה שבא לי ולמדתי לסנן תגובות".

יכול להיות שבגלל זה לא רצית למנף את הפרסום לקריירת משחק? 
"לא, זה לא בגלל זה. פשוט לא רציתי את העולם הזה. הגיעו כל מיני הצעות אבל אני לא רציתי כלום. הייתי בן 12 וכל הסיפור הזה היה כבד עליי. זה באמת לא עניין אותי ולא רציתי קשר לזה. אני בכלל שיחקתי כדורגל".

חולם על כדורגל (וגם על הוליווד)

ובכלל, אם הייתם שואלים את יהודה הנער, הוא היה אומר לכם שהחלום שלו הוא להיות ספורטאי מקצועי, או אם להיות יותר ספציפיים - אז להיות כדורגלן. " כל החיים עסקתי בספורט בעיקר", הוא מספר. "שיחקתי כדורגל במשך תשע שנים אבל בסביבות גיל 16 נפצעתי". ויחד עם הפציעה, החלום נגוז.

"הכדורגל היה החיים שלי. הייתי בזה מגיל קטן, ממש חלמתי לשחק כדורגל, זה הדבר שהכי אהבתי בעולם. בתור ילד חלמתי בלילות רק על זה. השקעתי, נתתי ואז נפצעתי - אבל אני מאמין שהכול לטובה. בזכות הפציעה הגעתי למשחק. היום אני במקום שאני שמח עליו ואפילו מרוצה יותר".

עוד לפני המעבר לעולם המשחק הוא גם היה מתאגרף, ואף זכה בתואר אלוף הארץ. "שלושה חודשים אחרי שהתחלתי את זה, פתאום מצאתי את עצמי מתחיל להתחרות בקרבות עם אנשים שמתאמנים כבר שנים. עשיתי את זה כי היה לי כיף. האנרגיה, האדרנלין, התחרות, המתח. אני אוהב דברים שמרגשים אותי וזה ריגש אותי.

"אני, כל מה שאני עושה זה הכול או כלום מבחינתי. ככה אני בכל דבר, אין אמצע. אני לא אהיה חצי. או שאני אהיה אלוף, או שלא אעשה בכלל. אחרי שלקחתי את תואר אלוף הארץ, תהיתי מה הלאה. לאן עוד אני יכול להגיע. מה, עוד תחרות בארץ? הבנתי שאין עוד משהו, חוץ מתחרויות בחו"ל - אבל אני באמת לא רוצה לפתוח את הפרצוף, תודה. אז החלטתי שמספיק. עכשיו אני מתאמן בשביל הכיף".

כשהבין שדי מיצה את התחום, נכנס במלא הכוח לעולם המשחק. "בתור ילד צפיתי במלא סרטים. ממש אהבתי את זה. כשנפצעתי בכדורגל, ישבתי בבית, הייתי בדיכאון למות, ואז ניסיתי לחשוב מה הלאה. אני לא בן אדם שיישב במשרד מול המחשב. אני חייב לפרוק אנרגיה, חייב משהו להזיז את הגוף. שכבתי במיטה וצפיתי בסרט, ואז..."

רגע, איזה סרט? אם זו נקודת המפנה של חייך אתה חייב לזכור במה מדובר! 
"אני לא זוכר כי ראיתי כל כך הרבה, אבל אני זוכר שהיה שם איזה שחקן, ג'ייסון סטיית'האם. ראיתי אותו באיזה סרט ואמרתי, 'בואנה, מה הוא עושה שאני לא יכול לעשות? הוא בן אדם - אני בן אדם. הוא רוצה - אני רוצה יותר'. הבנתי שזה מעניין אותי ויום למחרת הלכתי ללמוד משחק".

הוא עבר את הקורס למשחק של גל אמיתי, למד גם בבית הספר לתיאטרון ומחול "הבוסתן" בנתניה ובמקביל לקח שיעורי משחק נוספים עם מורים פרטיים. "ככה התגלגלתי. נכנסתי לסוכנות, קיבלתי אודישן, הלכתי. עשיתי עוד אודישן, הלכתי, עשיתי. ככה בערך שנה, שנה וחצי, עד שהגיע התפקיד הראשון".

תפקיד הבכורה הגיע בדמות שון גודמן בסדרה "ספיידרז" של ערוץ ניקלודיאון, שאף שודרה ב-180 מדינות ברחבי העולם. "עפו על זה. קיבלתי פידבקים מדהימים, קיבלתי המון הודעות מברזיל, וככה התגלגלתי. אני באמת קורע את עצמי, אבל כמו שאמרתי לך - אצלי זה או הכול או כלום".

אגב, למה לא להירשם לבית ספר למשחק במקום כל הקורסים שאתה לוקח? 
"האמת היא שאני חושב על זה אבל אני עדיין לא סגור על זה. קודם כל, ברוך השם אין לי כל כך הרבה זמן עכשיו. יש לי פרויקטים על הפרק כך שגם אם אלך ללמוד - זה יקרה יותר מאוחר. מה גם, שאני לא חושב שלימודי משחק בבית ספר סותרים לקורסים. כל אחד לומד בדרך שלו. אני מכיר אנשים שאוהבים סדנאות עם מלא אנשים אבל אני יודע על עצמי שאני פחות. תני לי שיעור אחד על אחד וזה יעזור לי ויותר ואני אלמד יותר ואשתפר יותר.

"אם גם מאמין, בכל תחום אגב, שאין דבר כזה להפסיק ללמוד - גם אם אלה דברים נורא נורא קטנים. אני לא אומר שאני יודע הכול, אני לא יודע עוד כלום, אבל גם אם בן אדם יודע הכול - תמיד יהיה מישהו שיודע יותר. אתה יכול לקחת ממנו וללמוד ממנו, תמיד, בכל דבר. תמיד יהיה מישהו מעליך, והיופי זה ללמוד ממי שיש לו להביא לך יותר. אני זוכר ששיחקתי בהצגה 'המכבים' עם טל מוסרי ורינת גבאי. אני וטל היינו כמו אחים שם. למדתי ממנו מלא, מלא, ואני לא מתבייש בזה. בא לי ללמוד. אם יש משהו שאני לא יודע, אני רוצה ללמוד אותו. זה הדבר הכי כיף שיש בעולם".

הזכרת קודם שאתה מקבל הודעות מברזיל. קריירה בחו"ל זה משהו שקורץ לך? הוליווד, למשל? 
"חלום חיי. אני אהיה שם. אני אגיע".

אתה שולח אודישנים?
"כרגע לא. אני עובד על האנגלית שלי בינתיים. אני רוצה קודם לעשות פה את מה שאני מתכנן לעשות ולהגיע למקום שאני רוצה להגיע אליו. אני לא רוצה להתפזר כי אז יוצא שכשאתה מתכוון לכל הכיוונים - אתה לא פוגע בכלום. אני רוצה קודם להתבסס פה כי אני עדיין לא במקום הזה, ולהגיע למצב שבו אני מדמיין את עצמי".

מרגי אמר לאחרונה בריאיון שמי שרוצה להצליח בחו"ל חייב לעבור לשם פיזית. הרבה קורה כשאתה ממש נמצא שם. 
"כן, זה בראש שלי, אבל אני לא רוצה לוותר על מה שיש לי פה כרגע. אני ממש עוד חצוי עם זה. מצד אחד, אני לא רוצה לוותר על מה שיש לי פה אבל מצד שני אני נורא רוצה לנסות ולטרוף את העולם. אני משתדל לשמור על איפוק. אסיים קודם כל את מה שהתחלתי פה ואגיע לאן שאני רוצה, ורק אז אתפנה למשהו אחר".

אם נראיין את יהודה בעוד עשור, איפה הוא יהיה?
"בעזרת השם בהוליווד. זאת המטרה. אם לא בהוליווד אז אהיה הכוכב הכי גדול במדינה. לשם אני מכוון".

"יש את אלו שבלי טאקט שולחות לי תמונות חושפניות שלא צריכות להיות"

נכון לכתיבת שורות אלו, יש לו כ-34 אלף עוקבים באינסטגרם. מספר מכובד, אבל כנראה שעבור מלהקים - זה לא מספיק. לשאלה אם מספר העוקבים שלו מנע ממנו קבלת תפקידים מסוימים, הוא משיב בכנות: "כן, היו כמה פעמים שאמרו לי שמחפשים לתפקיד שחקן עם יותר עוקבים, אבל ברגע שאמרו לי את זה הבנתי שאני לא רוצה להיות שם. זה לא בשבילי" (זה הזמן לעשות פולו).

"אני שחקן, אני בא לשחק ואני יודע שאני אעשה את התפקיד הכי טוב שיש, אז אם בגלל מספר העוקבים קבעתם שאתם לא רוצים אותי - אני לא רוצה להיות שם. אני רוצה להיות במקום מקצועי שמסתכל נטו על המשחק ועל העבודה שלי ועל מה שאני מביא בלי קשר לעוקבים. העוקבים זה בונוס, לא אישיו. ברגע שזה נהיה אישיו - זאת הבעיה".

דבר נוסף שמרגיז את בוחבוט הוא הדרישה מאמנים להביע את דעתם על ישראל של 2023. בעד או נגד - תגידו את דעתכם מבלי להתבייש, דורש הקהל - אלא שהשחקנים, הזמרים וסלבריטאי ארצנו לא ממהרים לעשות כן - ואי-אפשר להאשים אותם. "אין קשר בין אמן לאזרח", אומר לנו בוחבוט, "כולם אותו דבר. אם אזרח יכול להביע את דעתו אני מאמין שגם האמן יכול להביע את דעתו - אבל הוא לא חייב. בן אדם שלא רוצה לא חייב.

"אני לא אוהב את הקטע הזה שאמנים אומרים 'אתה אמן אז אתה צריך להגיב'. לא. אני בן אדם כמוך. אתה רוצה להגיב - סבבה, אני רוצה להגיב - אני אגיב, אני לא רוצה להגיב - אני לא אגיב. אני שונא את הקטע שמכלילים ודורשים מאמנים כי הם אמנים. לא. מי שרוצה שיגיב וייתן את דעתו, מי שלא רוצה - לא חייב, זה הכול".

אתה יכול להבין את אלה שמפחדים לאבד קהל בגלל הדעות שלהם?
"אני מבין ולא מבין, כי קודם כל זה אתה. תעמוד על שלך. אני, אם אני מאמין במשהו מסוים, סבבה, אני אגיד אותו. איבדתי קהל על הדרך בגלל זה? ביי, שלום, לא צריך. כאילו, אני זה אני, ואם אתם אוהבים אותי ומעריכים אותי ואתם הקהל שלי - זה אני. זה המכלול. זה כמו שאצא עם בחורה ואז לא אוהב בה משהו מסוים. אז מה, אפרד ממנה? לא, אם אני יוצא איתך אני אקבל את כל מה שיש בך. זה הכול".

אבל יש אמנים שסיפרו שהם איבדו עבודה כי השמיעו את הדעות שלהם. 
"אני מבין, אבל אני יודע שאם אני אומר את הדעה שלי ובגללה אאבד עבודה - לא רוצה את העבודה, זה הכול, אבל אני אהיה זה שבוחר אם להגיד אותה או לא להגיד אותה. אם אני רוצה להגיד משהו אני אגיד אותו, אם אני אאבד עבודה בגלל זה אז אני בכלל לא רוצה לעבוד בזה. הפסדתי כי השמעתי את הדעה שלי? ביי, הפסדתם אותי".

בוא נדבר על העוקבות. מתחילות איתך בנות דרך האינסטגרם? 
"כן".

באיזו דרך?
"שמעי, זה כל מיני, זה כזה... 'היי, מה קורה?', מגיבות לי על סטורי שאני מעלה מהאימון. כאלה דברים, אבל למען האמת אני לרוב לא עונה - אלא אם יש מישהי שמאוד מוצאת חן בעיניי ותופסת לי את העין, אז כן".

אני בטוחה שיש גם הודעות פחות נעימות. 
"כן, יש את אלו שבלי טאקט, שולחות לי תמונות שלא צריכות להיות. סתם ככה פתאום מישהי שולחת תמונה חושפנית. בחורה שאתה לא מכיר. זה מוזר, זאת לא הדרך, אבל בסדר".

אז איך אפשר לתפוס את תשומת ליבך בצורה חוקית ולא מטרידה?
"תמיד עדיף בפנים, אני מעדיף במציאות - אבל גם באינסטגרם זאת דרך. אני לא אספר לקוראות איך. הן צריכות להפעיל את הדמיון, ואם היא תהיה מספיק מיוחדת ותסקרן אותי - אני אענה".

ואם כבר דיברנו על מעריצות שניגשות - כמה מפריעות לך באמצע שאתה אוכל במסעדה ומבקשות סלפי?
"זה תלוי. היו פעמים שישבתי לאכול ובאו והפריעו לי, והיו פעמים שחיכו שאסיים ואז התנפלו. זה הדבר, מה לעשות?".

יש רגעים שזה ממש מציק? 
"חד משמעית. יש רגעים שאתה רוצה את הלבד שלך ואת השקט שלך, ואף אחד לא יודע מה אתה עובר ביום-יום ומה קרה לך היום. אנשים, מבחינתם, רואים אותך ורוצים את מה שהם רוצים - את הסלפי, לא יודע מה, לראות אותך, לדבר איתך, זה עושה להם טוב, ולפעמים זה סבבה ולפעמים זה בא לך לא טוב. לפעמים עברת משהו ואין לך כוח לאף אחד, בא לך שקט, אבל אתה צריך להיות הכי חמוד והכי טוב והכי מקסים".

ואתה מצליח לעטות את המסכה הזאת?
"כן. אני מעריך את כל מי שבא וניגש. בסופו של דבר, אני משחק והפידבק שאני מקבל זה הם, כך שאני באמת מעריך אותם ואוהב אותם על זה, וזה מראה לי שאני בדרך הנכונה. לפעמים זה לא הכי נוח, לפעמים אתה רוצה את השקט ואתה עובר משהו, אבל כן, אני דואג להיות נחמד גם ברגעים האלה, כי בכל זאת - אם אני יכול לעשות לבן אדם שמח על הלב - אז למה לא?".

"המזח" תשודר החל מ-9 באוקטובר בכאן 11 ובכאן BOX