ערבב את הטיח, סלימאן

אל תאמינו לכתוב במדורי הברנז'ה, אל תאמינו להצהרות הרשמיות של חדשות ערוץ 2. סלימאן א-שאפעי אמנם פוטר, אך ככל הנראה לא בגלל שכתב את "השבוי: מבט מעזה" מבלי אישור מצד ממוניו.

הגם שטענה זו בפני עצמה מקוממת: מדוע הוא אמור לקבל אישור שכזה? האם יש איזשהו ניגוד אינטרסים הגיוני בין עבודה בחברת החדשות לכתיבת ספר שניתן להעלות ולו על הדעת המופרכת ביותר? האם מונה המנכ"ל אבי וייס לתפקיד הצנזור הצבאי ושכחו לעדכן אותנו?

או שאולי פשוט לא ניתן לסבול את האפשרות שבה עיתונאי ערבי מעז לצאת ולכתוב ספר על האסיר הלאומי? שיכתוב ביקורות על חומוס בגליל, שישב בשקט. שיגיד תודה שנותנים לו להתבטא. אנחנו גם עם סייד קשוע בקושי מסוגלים להתמודד. גם את עמירה הס אנחנו עוצרים, גוררים למשרד של השב"כ ומתחקרים נמרצות.

הרי אין כמעט עיתונאי בכיר שלא טבל את העט גם בדיו ששייך להוצאת ספרים כזו או אחרת. אז מה, רק לא-שאפעי אין מספיק כבוד לחוקי המשחק, והוא מחליט לחתור כנגד הזרם? קשה לי להאמין.

יש כאן שתי אפשרויות, בעצם שתיים וחצי: או שיש כאן השתקה שקשורה הדוקות לנושא הספר ולסערה הפוטנציאלית שהוא יכול לעורר, או שא-שאפעי באמת לא ביקש אישור, כי ידע שלא יקבל אותו. קשה לי לדמיין אותו, אדם במעמד רציני, פשוט הולך ומשחק ככה עם היציבות של חייו שלו עצמו, סתם כי לא בא לו למלא כמה טפסים.

רק ליברמן, ולא א-שאפעי, מבין ערבית

כמובן שיש עוד אפשרות. אולי פשוט נמאס להם, לממונים, ממנו. אנחנו כבר לא בשנות התשעים והפוליטיקלי קורקט בימינו דורש להחזיק מתנחל מחמד על פני הערבי התורן. זה אפילו לא עניין של פוליטיקלי קורקט כמו שזה עניין של דעת העם. אנחנו לא רוצים אותם בפריים טיים אפילו יותר משאנחנו לא רוצים שהם יכתבו לנו על גלעד שליט.

איך אפשר בכלל לעשות "מבט מעזה" על "השבוי", ואיך הוא מעז שלא לקרוא לו "החטוף", אפילו שנלקח בשבי במהלך פעילות צבאית שגרתית? המבט היחידי שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו הוא על עזה, ורצוי שיהיה דרך כוונת. ואפילו לא של רובה. תנו לנו מטוס. אנחנו מתים על ריח הנפאלם על הבוקר.

אז את א-שאפעי צה"ל עצר יותר פעמים משמישהו רוצה לספור על כניסה בלתי חוקית לרצועת עזה, עוד במהלך אינתיפאדת אל-אקצה, ואת עמירה הס השב"כ העיף לפני שהתחילה "עופרת יצוקה". לא מתוך חשש לשלומה, חלילה – פשוט שמרנו על מצור אבסולוטי, מעטפת שאף כתב לא הורשה לחדור (אולי מצב חסר תקדים בתולדות מערכת היחסים המעניינת שבין המלחמה לעיתונות העכשווית).

יותר משאנחנו מפחדים מדו"ח גולדסטון, אנחנו מפחדים מעיתונאי פלסטיני-ישראלי שכותב על המציאות בתוך שבי, תחת מצור, ולכן אנחנו מעדיפים אותו בחופשה ללא תשלום, בהשעייה, או סתם בתור עוד מפוטר. יותר משאנחנו מפחדים מ"מבט מעזה", אנחנו מפחדים להביט על עזה