תביעות הדיבה נגד התקשורת - מי מככב במועדון המיליון?

זה היה השבוע בו הצטרפו בנימין ושרה נתניהו למועדון המצוצמם אך היוקרתי של תובעי המיליון. כרטיס הכניסה למועדון התקבל בזכות תביעת לשון הרע על סך מיליון שקלים שהגיש הזוג נגד עיתון "מעריב" וכתבה המדיני בן כספית, בטענה שכתבת תחקיר שפרסם האחרון כללה פרטים שקריים בנוגע למעורבות רעיית ראש הממשלה במתרחש בלשכת בעלה.

ההחלטה להגיש תביעת דיבה, שנראה כי הפכה כמעט לטרנד, לפחות בכל הקשור לאנשי תקשורת בכירים או כאלו שנפגעו מהם, מיוחסת פעמים רבות לאופיה התוקפני והחטטני של התקשורת בשנים האחרונות, אך לא פחות מכך, גם לצורך של ה"קורבנות" לשקם את עצמם תדמיתית יותר מאשר הוצאת הצדק לאור.

כך או כך, החלטנו לבדוק איפה עומדות התביעות המתוקשרות, מה עלה בגורל ההצהרות הבומבסטיות של שני הצדדים הניצים טרם ותוך כדי המשפט, ולפני הכל - למה דווקא מיליון? את המסקנה הסופית - האם העסק השתלם, תצטרכו לקבל בעצמכם.

עו"ד דן חי, המייצג גופי תקשורת רבים, סבור כי ההחלטה לקבוע מיליון שקלים כסכום הפיצוי משקפת את האופן בו רואה התובע את הפגיעה במוניטין שלו, אולם מדגיש כי גובה הפיצוי הממוצע שנקבע בסופו של דבר במקרים מסוג זה הוא עד 70,000 שקלים. לדבריו, גם ההחלטה ששברה את שיאי הפסיקות בשנה החולפת, לחייב את אילנה דיין בפיצויים של 300 אלף שקל לסרן ר', נחשבת לחריגה בתחום, ובתביעה המקורית נדרשו שלושה מיליון שקלים - פי עשרה מהסכום אותו קבע בית המשפט כפיצוי הוגן.

"כך עושים כולם"

הסבר אחר נותן יו"ר פורום המשפטנים, עו"ד נתנאל פרץ, שמסביר כי מאחר ולא ניתן לכמת פגיעה בשמו הטוב של התובע, קובע החוק פיצוי של הוצאת דיבה בשיעור של 50 עד 100 אלף ש"ח כפול כל פעם בו הוצאה דיבתו של התובע בכתבה. כך לטענתו הסכום עשוי להאמיר עד למיליון ש"ח. אולם, גם עו"ד פרץ מסכים כי הבחירה במיליון ש"ח בדיוק איננה יותר מסכום שרירותי נוסח "כך עושים כולם".

בהתייחס לטענה כי בתקופה האחרונה שיעור תביעות לשון הרע עולה סבור עו"ד דן חי כי אכן ישנה עליה קטנה, אך לא פחות מכך, ישנה עליה במודעות הנתבעים לזכויותיהם והתעניינות הולכת וגוברת של התקשורת בסיקורם.

ועכשיו לתמונת המצב בשטח. קבלו את נבחרת הכוכבים, פלוס בונוס קטן בדמות תזכורת - לאיך בעצם הכל התחיל:

תיק גינת (להלן: "הגן של גינת")

מי נגד מי

רפי גינת נגד אורן פרנק

ובאיזה עניין?

באוקטובר 2007 פרסם אורן פרנק, אז מנכ"ל משרד הפרסום מקאן אריקסון, פוסט העונה לשם "כלומבוטק" בבלוג שלו ברשת החברתית "דה מרקר קפה". הפוסט מתח ביקורת על פרק ב"כלבוטק" בו הציגה התוכנית תחקיר המצביע על מחדל תברואתי בסניפי טיב טעם. פרנק כינה את התוכנית "שיא של מניפולציה לא-אינטליגנטית, זלזול תהומי בצופיה" ואת גינת "מניפולטור וציניקן חסר מעצורים ובעיקר משרתם של הרבה חתולים".

מעבר לסופרלטיבים הנדירים טען פרנק כי גינת לעולם לא יעז לערוך תחקיר דומה על שופרסל. "להסתבך עם נוחי?", שאל פרנק, "לא בגן של גינת. ילדים חכמים בגן של רפי מתעסקים רק עם מי שחלש מהם ומלחכים פנכות במסעדות פאר עם כל השאר".

באוקטובר 2007 נתבע אורן פרנק על ידי מגיש כלבוטק, רפי גינת, וחברת עולם הספורט בע"מ שמחזיקה בזכויות שידור והפקת כלבוטק, בגין לשון הרע על סך של מיליון שקל.

באפריל 2008 תבע פרנק את גינת בגין לשון הרע על סך של מיליון שקל, משום שגינת טען בראיון כי פרנק הוא שקרן ו"שקרן שצריך לשלם על השקרים שלו". עורך דינו של גינת ניסה לדחות על הסף את התביעה של פרנק אולם בקשתו נדחתה. ביוני 2008 פסל בית המשפט את זכותו של גינת לסעד כספי ואת הזכות להתנצלות מצד אורן פרנק על הדברים שכתב בבלוג וחייב את גינת בהוצאות משפט בסך של 1,000 שקלים.

עדי אופי בולטים

מעבר לקהיליית הפרסום הישראלית ולברנז'ה התקשורתית על צדדיה הליברלים במיוחד, לא נרשמו תומכים נלהבים, לא באמירות ולא בתביעה נגדן.

מצב העו"ש נכון להיום

מאז יוני 2008 טרם הגישו רפי גינת או עולם הספורט לצורך העניין את כתב התביעה מחדש, התביעה של אורן פרנק נגד רפי גינת עדיין תלויה ועומדת והעולם כמנהגו נוהג, או עומד לצורך העניין.

שורה תחתונה, משתלם?

אורן פרנק פוטר מעבודתו כמנכ"ל מקאן אריקסון, ורפי גינת זכה ליחסי ציבור רעים ותשלום לעורכי דין והוצאות משפט. במסר שהעביר נוחי דנקנר למנכ"ל מקאן אריקסון שפוטר בגלל שרבוב שמו למאמר שכתב נגד רפי גינת, כתב יו"ר אי.די.בי: "שרבוב שמי לבלוג שלך היה 'פאול', אולי 'פאול' קטן, אולי טכני, אבל 'פאול'. עם זאת בעיני, פיטורים אינם המענה הנכון לבלוג באינטרנט".

תיק דרוקר (להלן: "חפיף דרוקר")

מי אמר למי?

רביב דרוקר נגד רז שכניק

ובאיזה עניין?

באוקטובר 2008 הגיש הפרשן המדיני של חדשות ערוץ 10 רביב דרוקר תביעה על סך מיליון שקלים נגד עיתון "ידיעות אחרונות", עורך העיתון שילה דה בר, הכתב רז שכניק ואתר האינטרנט ynet. העילה לתביעה: פרסום כתבה הנושאת את השם "חפיף דרוקר" ב-"7 לילות" בה מתואר דרוקר כ"אחד שעובד עם טורייה, לא חופר בשטח" או במקרה אחר כ"שייך לסוג עיתונות שהתפתחה בשנים האחרונות: ללא בסיס. הוא מדקלם הגיגים, מעדיף שלא לכתת רגליים". הכתבה של שכניק הולידה רצף בן חודשיים של מתקפות מצד דרוקר שהציע תיאוריה לפיה "ידיעות אחרונות" מתנקם בו על כתבות תחקיר בהן תקף דרוקר את "ידיעות אחרונות".

עדי אופי בולטים

רזי ברקאי נחלץ אז להגן על דרוקר, סיפר על שיטות הוצאת המידע המפוקפקות של שכניק וטען "שכניק לא מחזיק באותה תעודת עיתונאי כמוני וכמו רביב".

מצב העו"ש נכון להיום

בימים אלו נמצאת התביעה בהליכי גישור כחלק מההליך המשפטי.

שורה תחתונה, משתלם?

בכיר בענף: "מאחר והתביעה הוגשה כחודשיים לאחר שפורסמה הכתבה בה לטענת דרוקר הוכפש שמו, גררה התביעה פחות סיקור מאשר היתה יכולה לקבל לו היתה מתרחשת מועד קצר לאחר פרסום הכתבה".

תיק רוזנטל (להלן:" שיטת השקשוקה")

מי אמר למי?

משפחת עופר נגד מיקי רוזנטל

ובאיזה עניין?

ביולי 2009 הגישה החברה לישראל שבבעלות משפחת עופר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעת לשון הרע בסכום שלושה מיליון וחצי שקל נגד העיתונאי ובמאי הסרט "שיטת השקשוקה", מיקי רוזנטל, ושותפיו להפקה. התביעה שהוגשה לאחר צאתו של הסרט היתה התביעה השניה שהגיש עידן עופר נגד רוזנטל. עוד לפני כן, בשלבי ההפקה של הסרט, הוגשה תביעה מטעם עופר נגד רוזנטל בגין לשון הרע על סך של מיליון שקל. סרטו התיעודי של העיתונאי מיקי רוזנטל, ביקש לשפוך אור על קשרי ההון והשלטון בישראל דרך סיפורה של משפחת האחים סמי ויולי עופר. משפחת עופר סברה שרוזנטל מבקש לשפוך קצת יותר מדי אור לטעמה או לפחות לא אור מהסוג שהיא חושבת שמגיע לה.

"החברה לישראל הינה חברה ציבורית שאחראית, באמצעות חברות הבת שלה, להעסקתם של עשרות אלפי עובדים בישראל ולתרומה מרכזית לכלכלת המדינה. הקלות הבלתי נסבלת של ההכפשה והפגיעה בשמה הטוב של החברה מחייבת אותה להזים את דברי הבלע נגדה באמצעות תביעה בבית משפט", נכתב בכתב התביעה.

ועוד משהו: עוד בשלבי הפקתו של הסרט ויתרה חברת yes שהשקיעה בהפקת הסרט, על זכויות השידור בשל אי הסכמה על התכנים בסרט, ובכך נותר הסרט ללא גוף משדר. במהלך הסרט הפכה משפחת עופר לאחת משני בעלי המניות הגדולים של זכיינית ערוץ 2 רשת לכן רוזנטל החל במשא ומתן עם ערוץ 1 ובמקביל הקרין את הסרט בהקרנת בכורה בסינמטק בת"א.

עדי אופי בולטים

הרבה: החל מאישי ציבור וחברי כנסת, דרך עיתונאים, ועד לאלפי אזרחים שחתמו על עצומה באינטרנט הקוראת להשתתף עם רוזנטל בנשיאת הנטל הכספי.

מצב העו"ש נכון להיום

התביעה עדיין נידונה. נכון להרגע, מיקי רוזנטל טרם הגיש כתב הגנה לתביעת הדיבה של עופר.

שורה תחתונה, משתלם?

בכיר בענף: "התביעה של משפחת עופר נגד רוזנטל סיפקה לאחרון רוח גבית בכל הקשור לפרסום הסרט שלו, מה שמוכיחים גם נתוני הצפייה בערב השידורים המיוחד שקיים הערוץ הראשון. מאחר ומדובר בסרט בו מעורבים גורמים בעלי כוח רב והמעמיד באור בעייתי את עסקיהם, תביעת הדיבה היתה בלתי נמנעת".

תיק שרון (כי אי אפשר בלי תקדים התקדימים)

מי נגד מי

אריק שרון נגד עוזי בנזימן ועיתון "הארץ"

ובאיזה עניין?

ב-17 במאי 1991 פרסם העיתונאי עוזי בנזימן טור בעיתון "הארץ" בו קבע כי "מנחם בגין יודע היטב כי אריאל שרון רימה אותו במלחמת לבנון". לטענת בנזימן השיג שרון, שר הביטחון דאז, את הסכמת הממשלה לצאת למבצע נקודתי בלבנון אולם בפועל תכנן שרון מבצע רחב היקף. מבצע אותו ניסה להוציא אל הפועל בעבר, ללא הצלחה. שרון תבע את העיתון ואת העיתונאי לדין על הוצאת דיבה ואחרי שנים של התדיינות בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון נדחתה תביעתו, והוא נדרש לשלם 35 אלף ש"ח בגין הוצאות המשפט.

השופט משה טלגם התייחס בפסיקתו גם לשאלה כיצד על בית המשפט לגשת לתביעות דיבה שמגישים אישי ציבור להבדיל מאלו שמגיש אדם מן השורה. טלגם טען כי המגמה בעולם כיום היא להגביל את יכולתם של אישי הציבור להגיש תביעות מהסוג הזה, מאחר ואנשי הציבור חושפים עצמם לתקשורת ברצון חופשי ולכן ביקורת ציבורת על פועלם היא כלי חשוב בידיה של הדמוקרטיה.

עדי אופי בולטים

תוצאות המלחמה ההיא.

שורה תחתונה, משתלם?

עבור שרון, בהחלט לא. מה שהיה יכול לחלוף כמו מים תחת הגשר כעוד מאמר מערכת הפך לטקסט הנלמד כיום באוניברסיטאות כמקרה בוחן לטיפול בתביעת דיבה אותה מגיש איש ציבור.

החוק קובע פיצוי של הוצאת דיבה בשיעור של 50 עד 100 אלף ש"ח כפול כל פעם בו הוצאה דיבתו של התובע בכתבה. כך הסכום עשוי להאמיר עד למיליון ש"ח. אולם, גם כאן ברור לכל כי הבחירה במיליון ש"ח בדיוק איננה יותר מסכום שרירותי נוסח "כך עושים כולם"