מתמנגלים
אפשר היה לשאול אותם על הרגעים הנפלאים בחייהם, או לדרוש מהם מסר לאומה. אבל מה יותר עצמאי מלתת להם לדבר על העצמאות שלהם? המתמנגלים של nana10 כלואים בגוף ראשון ומשתחררים בסגנון חופשי
אפשר היה לשאול אותם על הרגעים הנפלאים בחייהם, או לדרוש מהם מסר לאומה. יכולנו גם להצדיע ולחלק להם פרסים וירטואלים (בדמות טוקבקים), על היותם מייצגים מהלכים של עצמאות, איש איש בתחומו, במקום אולי הקשה ביותר ליישום - עולם התקשורת - החוגג את עצמאותו יום יום.
קל להיות עצמאי כשכולם סביבך לא. אך מה עושים כשהעצמאות היא ערך עליון, טוב נו, סנטימטר מתחת לאגו? איך מזהים זיקית בתוך ים של זיקיות?
התחרות היתה כמובן קשה, והמגבלות ידועות (תקציבים, כתבים, סדרן שיחלק טפסים, וסוזן בויל). אז החלטנו לבחור בעצמנו, ולתת להם לעשות את העבודה.
העצמאות של האנשים העצמאיים בשכונה, לפחות מבחינת nana10.
אילון זרמון מרפרר ל-TIME וטוען שהעצמאות כבר כאן.
גדעון לוי מודה יום יום ל"הארץ" על הבמה.
רועי (צ'יקי) ארד לא רוצה להטיף לעצמאות עיתונאית, אבל לא מבין איך זה שהיא לא קיימת.
גלית בן שמחון מנסה להדחיק את הנרגנות ולנגוס בבורגנות.
ינון מגל לא ממש מתחבר לקהל, זה שצועק.
ויש עוד...חג שמח.