של מי הבמה הזו?

בתחילת השבוע פרסם כתב הבידור של חדשות 10 חיים אתגר, פוסט מיותר (אך מנומק היטב) בגנות מבקר הטלוויזיה של "הארץ" ירון פריד. בין היתר כתב בו אתגר כי "תחום הטלוויזיה לא דורש ידענות, מומחיות או שליטה ברזי הז'אנר, לפחות כך סבורים בהארץ", והוסיף כי, "פריד הוא מבקר מזן מיוחד מאוד ובלתי נדלה של עיתונאי טלוויזיה שאפשר לכנותם ז'אנר המבקרים שלא תמיד מבינים מה הם רוצים לספר לנו. או בקיצור, טוחני שכל חסרי תכלית".

לא עברו שלושה ימים וירון פריד, סופר, מתרגם, איש תיאטרון והיום מבקר טלוויזיה, החליט שהוא חייב, ממש חייב להגיב. בביקורת שפרסם על סיקור הבחירות בקדימה תחת הכותרת "יום הנוחר" כינה פריד את חיים אתגר, "כתב בידור מביך". למה? באיזה הקשר? האם מדובר חלילה בניסיון לנקום??? אה, "הוא התחיל". זה הזמן להיזכר ואולי להתנחם. התקדמנו במשהו. בימאית שפכה ב-1995 כוס יין על מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני בעקבות ביקורת שפרסם על סרטה, באותה שנה גם הותקף מבקר הטלוויזיה מאיר שניצר בעקבות ביקורת טלוויזיה שכתב על תוכנית בידור חדשה של דודו טופז. הכוכב הטלוויזיוני שבר את משקפיו של המבקר ולימים נאלץ לשלם לו פיצויים.

נכון. בעידן של בלוגים ואינסופיות של ערוצים כוחו של מבקר כבר אינה גדול כשהיה ואולי זו הסיבה שהאלימות נעצרת בדפי העיתון או הרשת. אבל בדבר אחר דווקא הלכנו לאחור. אם פעם לויכוח הייתה לפחות יומרה ללבוש אופי מקצועי, כאן מדובר בהשתלטות עוינת של רגשות שנאה שכותביהם אפילו לא מרגישים חובה להסביר לנו אותם. מי אנחנו שנבין, זה לא ענייננו.

עץ ועצה

מוסף '7 ימים' גדוש הכרומו של 'ידיעות אחרונות', הוקדש בסוף השבוע האחרון לאופטימיות אבל השאיר טעם הפוך בפה. 15 (!!!) עמודים הוקדשו כדי שכולנו נוכל להזדהות עם חלומם של "הכותבים של המדינה", וזה עוד לפני שהתיישבנו לארוחת החג. מיאיר לפיד דרך רענן שקד, יגאל סרנה, גפי אמיר, סמדר פרי, רונן ברגמן, דנה ספקטור ועוד, כולם שפכו בפנינו את חלומם. מיותר לציין שמקומם של אלו הכותבים טור אישי באותו מוסף בדיוק (לפיד, ספקטור, שקד), לא נפקד מהמוסף הדחוס. אבל הלוואי שהבעיה הייתה רק בריכוז היתר, תרתי משמע.

הגיע הזמן לומר. אין דין סלבריטאי שמספר על "הפעם הראשונה שהשקה עציץ" או זמרת עלומה שנזכרת ב"מכתב סליחה ששלחה לאהובה בערב ראש השנה", כדין עיתונאי שכותב על עצמו. למי ששכח, הרעיון בסיקור עיתונאי הוא סיקור האחר, החדש והמתרחש ולא במה בוטה ליצרים נרקסיסטיים של העוסקים במקצוע ושמקומם על ספת הטיפולים. אז נכון, יש עיתונאים שסיפורם האישי מעניין (ועל כך ניתן לראיין אותם ולסקר את פועלם), ויש גם (וברוך השם בעודף) דבר שנקרא טור אישי, אבל 15 עמודים? על חלומם של הכותבים? מישהו כאן לא לחץ על הברקס. בדיוק כפי שאם יש מיקרופון פנוי זה לא אומר שחייבים לדבר, כך מוכרח להיות איסור פנימי בלעמוד על הבמה, גם כשהיא ריקה. אילוף האגו קוראים לזה. ולמי שממש לא מתאפק? יש פיתרון, קוראים לו ישרא-בלוג.

אחריות? לא בשבילנו

אף אחד מהעיתונים או מהערוצים, לא טרח עדיין להתנצל באופן רשמי על סיקור הבחירות הכושל בקדימה. גם כתבות המגזין באולפני השישי עסקו בזווית ה"מרתקת" והלעוסה כגללים, של כישלון הסוקרים. מעריב אמנם הלך חצי צעד קדימה כשפרסם את "האני מאשים" של בן (זולא) כספית, ורביב דרוקר פרסם בבלוג שלו את כל ההסברים המפורטים ל"פאדיחה". אבל דיון רציני? כתבת תחקיר של התקשורת על עצמה? יוק.

מעניין מה היה קורה לאיילון אם מישהו היה מקשה עליו כפי שהוא הקשה על עורך דינו של אולמרט ("הוא לקח או לא לקח?") לאחר פרשיית טלנסקי. מעניין איך היו מגיבים יונית לוי או עמנואל רוזן לצליבה דומה לזו שהם עושים יום יום ("ומה עם לקיחת אחריות, אדוני ראש הממשלה?"). איילה חסון? שרון כידון? מישהו??? מצד שני, כשקוראים את שני האייטמים הקודמים, מבינים שהדרך עוד ארוכה. הבמה הזו לגמרי שלהם. השאר הם סטטיסטיים וכאן אין טעויות דגימה.