שד ושבר

לפני כמה שנים נערך מחקר משותף לכמה מהאוניברסיטאות המובילות בעולם, לרבות אוניברסיטת תל אביב, ובו נבדקו האסטרטגיות האפקטיביות ביותר בפרסום.

 

למרבה "הפלא", סקס והומור הגיעו לראש הרשימה. סקס מתובל בהומור היה לאורך ההיסטוריה הזכיר, המעניין והאהוד מבין כל האפשרויות. לא הפחדה, לא עובדתיות יבשה, לא רציונאליות כבדת ראש.

 

אלא דווקא סקס והומור.

 

הקמפיין המטורלל להעלאת המודעות לסרטן השד החליט לנקוט באסטרטגיה הפופולארית הזאת וביקש מנשים להקליד איפה הן אוהבות את זה. להניח את התיק שלהן, כמובן. והנשים נענו. מסתבר שהן אוהבות את זה בהרבה מקומות, אבל בעיקר אוהבות לדבר על זה. על סקס, כמובן. לא על סרטן השד.

 

הוגי הקמפיין בנו על התקשורת שתייחצן ותדבר על הנושא האמיתי והכואב בעוד נשות העיר תפזזנה בעליצות סביב תשוקותיהן הנסתרות. בזאת הוגי הקמפיין הצליחו.

 

 

לפרסם חברת אופנה זה לא כמו לפרסם מלחמה בסרטן השד. לא דין סיבי כותנה כדין תאים סרטניים. הקמפיין שיתף נשים קלילות ובודדות באירוע אינטראקטיבי נטול עניין ותוכן ולא הצליח לשים במוקד את הנושא עצמו. וזוהי דוגמא קלאסית של אי התאמה אסטרטגית לנושא הפרסום

שימוש בסקס והומור תמיד ימשוך תשומת לב. אבל לא תמיד הוא יהיה נכון לשימוש. לפרסם חברת אופנה זה לא כמו לפרסם מלחמה בסרטן השד. לא דין סיבי כותנה כדין תאים סרטניים. הקמפיין שיתף נשים קלילות ובודדות באירוע אינטראקטיבי נטול עניין ותוכן ולא הצליח לשים במוקד את הנושא עצמו. וזוהי דוגמא קלאסית של אי התאמה אסטרטגית לנושא הפרסום.

 

כי הוגי הקמפיין היו צריכים להבין שלא צריך להעלות את המודעות לסרטן השד אלא להעלות את החשש מפני סרטן השד. שינוי מילה אחת באבחנת הבעיה היה משנה קמפיין שלם.

 

וזה מזכיר לי את אותו פרסומאי בריטי חכם שאמר פעם: "זו לא חוכמה כזאת גדולה למשוך תשומת לב, שהרי אם אהיה בחדר אחד עם הרבה אנשים ואפליץ כולם יזכרו אותי. אבל הם יזכרו שאני פלצן".

 

לכל הטורים של אילון זרמון בנענע10 >>>

 

"לא מעניין אותי איפה את אוהבת את זה". גם דורון פישלר לא ממש מתרשם מאפקטיביות הקמפיין השנוי במחלוקת >>>

 

"בפה, בתחת". נמרוד צוק לעומת זאת, דווקא מצא כמה סיבות טובות לאהוב את זה בכל מקום אפשרי >>>

 

"אחת מתשע אוהבת את זה על הרצפה". מיכל טראוריג חושפת שד >>>

  

לא משנה איפה: הכל על גילוי סרטן השד >>>