מסך שחור, סוף: פרידה מגדול השחקנים של זמננו

המוות. יש שפע של מיתות משונות בסופראנוס. אנשים נורים בזוויות שונות - מקדימה או מהגב; במפתיע או בהוצאה להורג; נחתכים לחתיכות; סופגים מכות רצח; חוטפים מחבת בראש; סתם מתאבדים בתלייה או בקפיצה מגשר. אלא שבמקביל, שזר דייויד צ'ייס, יוצר הסדרה המופתית, גם מיתות בנאליות יותר, כמעט פתטיות: איש המאפיה ג'יג'י סיסטון יושב על האסלה ולבו נודם; קארן בקאליירי האהובה מתה בתאונת דרכים מיותרת, והזיטי האפוי שלה נותר במקפיא עוד זמן רב; ג'וני סאק נרקב בכלא מסרטן ריאות; הדוד ג'וניור דועך בבית המשוגעים בדרך לסופו הוודאי. גם את הסדרה הרג צ'ייס בפתאומיות, בלי הסבר או משמעות, כפי שקורה לעתים קרובות בחיים. כפי שקרה לג'יימס גנדולפיני.

המשקל. חישבו לרגע איך נראו מאפיונרים צעירים יחסית בסרטים ובסדרות שקדמו לסופרנוס: בדרך כלל, רזים ונאים - ראו רוברט דה נירו ואל פצ'ינו ב"הסנדק" או ריי ליוטה ב"חבר'ה הטובים". הגברתנות של גנדולפיני היא הסיבה המרכזית לכך שלא היה מועמד לתפקידים ראשיים לפני "הסופרנוס". כשהגיע לאודישן, אף שהיה רזה באופן משמעותי מאשר כשסיים אותה (מעניין עד כמה כמויות הגבאגול, הקנולי והפסטה שטחן ב-86 הפרקים תרמו להתקף הלב שחטף ללא עת), לא האמין שיזכה בתפקיד. "חשבתי שיבחרו במישהו נעים יותר לעין", אמר לימים. למזלו, ולמזלנו, הוא טעה.

התרמית. אין טעם להיכנס לשאלה מי תרם יותר לחברו, הגאונות של צ'ייס לקריירה של גנדולפיני או המנעד הרגשי של גנדולפיני להפיכת החזון של צ'ייס למציאות. די להקשיב ליוצר שהספיד את ידידו המת: "אני זוכר שאמרתי לו פעמים רבות: 'אתה כמו מוצארט". במבט לאחור, כיום כבר קשה לדמיין אדם אחר שיוכל להביא נוכחות פיזית מרשימה יותר לתפקיד, לנוע ולנוד בין התקפי חרדה ודיכאון לבין אלימות בוטה, בין תפקידו כאב נוכח-נפקד במשפחה הגרעינית לבוס אלים במשפחת הפשע, בין פריצות הדרך המרגשות בטיפולים הפסיכולוגיים לבין חשיפתו כנבל המושלם בחלק השני של העונה השישית.

למעשה, גנדולפיני סייע לצ'ייס לטוות את התרמית המושלמת: הוא הפך איש מאפיה פסיכופת - כך לפי המחקר האמיתי לחלוטין שנחשף בפרק הלפני אחרון של הסדרה - לאדם שמעורר אמפתיה ושעל דמותו נכתבים ספרי פסיכולוגיה ופילוסופיה. יחד עם צ'ייס, הוא הפך את הסופרנוס לסדרה גדושה ברבדים, שהייתה הרבה יותר מיצירה על פשע, אלא על פסיכולוגיה, על אמריקה ועל החיים עצמם. בזכות צ'ייס וגנדולפיני, יכול היה אדם בישראל לראות חבורת מאפיונרים מניו ג'רזי ולזהות ניואנסים מהמציאות הרגשית שלו.

המהפכה. המוות של גנדולפיני בטרם עת מוריד מהפרק סופית את האפשרות הקלושה גם כך שהסופרנוס יחזרו, למסך הקטן או למסך הגדול. וטוב שכך: היא עשתה את שלה, לא רק בשש עונות מושלמות ואחידות ברמתן באופן כמעט לא הגיוני, אלא בכך שסללה בעצמה את הדרך לעידן חדש בעולם הבידור. היא העבירה את מרכז הכובד מהקולנוע לטלוויזיה, סייעה להפוך את HBO למעצמה, הוציאה מתוכה את מת'יו ווינר, יוצר "מד מן", ואת טרנס וינטר, יוצר "אימפריית הפשע", ונתנה לגיטימציה לדור של סדרות אפיות, גדולות מהחיים, גדולות מהקולנוע, החל מ"הסמויה" ועד ל"משחקי הכס". לכו תדעו איך הייתה נראית היסטוריה לו היה נבחר אדם אחר לתפקיד טוני סופרנו.

הטייפקאסט. ג'יימס גנדולפיני היה שחקן לפני הסופרנוס וגם אחריה. הוא החל לשחק רק בגיל 25, ועד מהרה השתלב בטבעיות בטייפקאסט של שחקנים ממוצא איטלקי בעלי מראה חסון, כמחסל, גנגסטר או מאפיונר. אחד מתפקידיו הבולטים לפני הסופרנוס היה זה של וירג'יל, מחסל מוטרף ב"רומן על אמת" המצוין. אחרי הסדרה גילם יצור פרא בפרווה ב"ארץ יצורי הפרא", שיחק ב"אלוהי הקטל" בברודוויי, היה מחסל שתיין ודכאוני ב"הורג אותם ברכות" ובאחת מהופעותיו האחרונות הבליח לרגע כראש הסי.איי.איי לאון פאנטה ב"כוננות עם שחר". היו לו גם חיים פרטיים: אב לשני ילדים, אחד מהם פעוט, נשוי בשנית. רק שאין טעם להיתמם: גנדולפיני היה גדול השחקנים של דורו (וד"ש לרוברט דה נירו, שבא לחלוק כבוד לשמעון פרס אחרי שלא היה שותף לסרט ראוי בערך עשרים שנה) בזכות היצירה המרשימה ביותר שהוצגה אי פעם על מסך כלשהו, טלוויזיוני או קולנועי. גנדולפיני הוא טוני, טוני הוא גנדולפיני. בחייהם ובמותם לא נפרדו.

הסוף. רגע אחד אתה חי, ואז כבר לא. רגע אחד אתה מאפיונר מלא בעוצמה, ואז הכל נגמר. רגע אחד אתה שחקן על, ואז מת בגיל 51 באיזה מלון מושתן ברומא. כמו בטלוויזיה, כך גם בחיים: מסך שחור, סוף.