הסערות הציבוריות מורידות את התינוק עם המים

אין לי דעה על הפרסומת של "תלמה" למיני כריות. צפיתי בה בטלוויזיה תוך נמנום קל ולא קפצתי מהכורסה. לא התרשמתי שהיא מעודדת פדופיליה. לא מצאתי אותה בוטה יותר, מינית יותר, מחפצנת יותר מפרסומות אחרות. לא חשבתי שהיא טובה, לא חשבתי שהיא רעה. למעשה, לא חשבתי עליה דבר. אתם יושבים? אפילו לא כתבתי עליה סטטוס. המשכתי בחיי, כאילו כלום. נשבע לכם.

סביר להניח שזו הייתה התגובה של מרבית הצופים בפרסומת. חלקם קטלגו אותה בראשם, במעמקי המוח, כדי שתישלף ברגע האמת, כשיעברו ליד מדף ממתקי הבוקר, שמכונים בטעות "דגני הבוקר". מיעוטם נשבעו שלא ירכשו לילדיהם מזון מעובד, בניסיון להמשיך לשכנע אותם לכרסם כרוב ניצנים. אחרים, בדיוק כמוני, שכחו בכלל מי מפרסם ולמה. רק שתמיד יהיה מישהו, או מישהי, שיגיב אחרת. והוא, או היא, לא רק יסננו קללה חרישית ויתדיין עם בת או בן זוגם על עזות המצח של החברה המפרסמת, הם לא יסתפקו בלשאול רק "לאן הגענו" בחלל הסלון, אלא יאוצו-ירוצו לכתוב תגובה בפורום כלשהו. או בפייסבוק. תחקירן זריז של תוכנית טלוויזיה או עורך נלהב של אתר אינטרנט או עיתון יבחין בתגובות הללו, ועיניהם ינצנצו: זה אייטם. לא סתם אייטם, אלא "סערה ציבורית".

איפשהו, במועצה לשלום הסערות הציבוריות, יידע יצחק קדמן שיש לו הזדמנות להופיע שוב בעיתון. אולי אפילו בטלוויזיה. מישהו יתלונן למועצת הרשות השנייה, שנוצרה בדיוק כדי שלאנשים עם יותר מדי זמן פנוי יהיה למי לפנות, והיא תורה להוריד את הפרסומת מהאוויר. החברה המפרסמת, שזכתה ביממה אחת ביותר אזכורים תקשורתיים מאשר בכל השנה האחרונה, תשגר התנצלות רפה. אפשר לצאת מהמקלטים, הסערה התורנית שככה, לפחות עד הפעם הבאה שאיזה דביל בלונה פארק לא ירשה לערבים להיכנס או שחיילת משועממת תחליט להצטלם בעירום.

סערה ציבורית כגון זו מחייבת אותך לקחת צד: מבחינת המוחים, או שאתה תומך בפדופיליה, או שאתה נגד הפרסומת. זהו טיבה של סערה. השיח הציבורי נכבש על ידי גל עצום מימדים, שממוטט את כל מה שנקרה בדרכו. אין טעם להתנגד. אם תעז לומר, חלילה, כי מדובר בסך הכל בפרסומת שטחית, אחת מני רבות; שהגורמים לפדופיליה מעט עמוקים ומורכבים יותר; שעל ילדי ישראל מאיימות בכל רגע נתון בערך מאה תופעות קשות ובעייתיות יותר (נניח, תרגילי פיקוד העורף שגרמו לבתי להסתגר מפוחדת בחדר האטום בזמן האזעקה); שהחשיפה הצינית של ילדים ב"סופר נני" שהחלה אמש עונה חדשה חמור פי כמה; שהרעש סביב הפרסומת רק עושה יחסי ציבור בחינם לחברה; ושבאופן כללי, טהרנות, צדקנות וטרחנות הן תכונות שיש להימנע מהן, תיתפס כמשתף פעולה עלוב נפש של חברות הענק הדורסניות, שזוממות לזרוע בשיניהם של ילדינו עששת ואז לנצל אותם מינית. בכלל, אולי מוטב לשלוח את המשטרה לביתך לחפש חומר פדופילי.

מובן שהדעות שהבעתי עד עתה מוקצנות מעט, אך רק שובר גלים גבוה יכול לבלום גל חסר מעצורים. לגיטימי לחלוטין לחשוב שהפרסומת לדגני הבוקר עמוסי הקרם לא לגיטימית. כל אדם זכאי לדעתו. רק שבעולם של מארק צוקרברג, שהתיר לנו בטובו לחיות בו, אף מחשבה אינה בודדת. אם היא פופולרית דיה, או פופוליסטית דיה, היא תסחוף איתה המונים. כתוצאה מכך, באחרונה יש תחושה שבמקום להפיץ דמוקרטיזציה ופלורליזם, הרשת הישראלית מפיצה רדיפה. אין הבדל מהותי בין בן של סופר מפורסם שמעד בלשונו בשיחה מטופשת בפייסבוק לבין חברה מסחרית ששיחררה פרסומת לא מוצלחת לבין טייקון חסר מעצורים. כולם נחבטים בעוצמה, חלקם בצדק וחלקם שלא בצדק. הנחשול שוטף הכל, בתוך שעות, בלי להותיר זכר לדעה סותרת, למחשבה שונה, לשיחה. הזעם מתפרץ, מזין את עצמו, מוצא לעצמו ידידים, מטיל אימה על קולות הפוכים. התוצאה לא תהיה טלוויזיה מסחרית נקייה מזוהמה או חברה ישראלית צודקת, אלא שיח ציבורי מסורס, היסטרי ובעיקר חסר הומור.

כשמערבולת הסערות הציבוריות מסתחררת כל כך מהר, לפעמים מתחשק פשוט לעצור בצד, לחשוב יומיים-שלושה ואז לגבש דעה. לעתים אפשר להרשות לעצמך, שומו שמיים, להיות נטול דעה לחלוטין בעניינים שהשפעתם על חייך אפסית, כמו פרסומת לקורנפלקס. נסו את זה פעם, כדאי לכם. תוכלו אפילו להשתמש בחידוש האחרון של דיקטטורת פייסבוק, ולהעלות סטטוס בזו הלשון: Feeling Free.