סבתא חיה לא מתה: פולחן ישראלי במיטבו

המונח "סרט פולחן" לקוח מהמושג הלועזי "Cult Film" המתייחס לתוצר תרבות, סרט או סדרה, שנשאר פופולארי בקרב קבוצת מעריצים אדוקה, הנוהגת לצפות בו שוב ושוב, לצטט מתוכו ואף לחגוג במנהגים המזכירים אותו או מתייחסים אליו, ממש כאילו מדובר בטקס דתי. אלו יצירות שלרוב כשלו בקופות, או זכו לרייטינג נמוך מאוד בעת שידורם המקורי, ודווקא שנים רבות לאחר מכן, בהפתעה גמורה, זכו להצלחה בקרב קהל נאמן שהעלה אותם על נס.

למעמד זה זכו בהוליווד סרטים כמו "מופע האימים של רוקי", שנחשב בפי רבים כסרט גרוע במיוחד, אך אהוב מאוד על  קהילת מעריציו בכל רחבי העולם, הנוהגת להתכנס, להמחיז, לצטט ולהתלבש כמו חלק מדמויותיו. גם סרטיו של הבמאי השערורייתי רוג'ר ווטרס, ובייחוד "היירספריי" זכו ליחס דומה, וכפי שקורה כמעט בכל מנהג גלובלי, גם כאן ניפקה ישראל את תוצריה התרבותיים, יותר או פחות, שעם הזמן הפכו לפופלארים עד כדי כך, שמעריציהם נוהגים לצטט אותם בכל עת. המונח איכות, לא ממש קיים בשיח הזה, אלא דווקא הטקסיות הרפטטיבית, הדביקות העיקשת לטקסטים שיכולים להיות מטופשים למדי אך מבדרים ביותר. הנה רק כמה מהמקרים הקשים ביותר של התופעה, שאם לא נחשפתם אליה עדיין, סביר להניח שאתם חיים בבועה מבודדת, או סתם בדירת שיכון עם בעל נכה.

מבצע סבתא

את הסרט יצר דרור שאול בשנת 1999, קומדיה בדיונית על שלושה אחים מקיבוץ "עסיסים", שסבתם נפטרה, ועליהם נופלת האחריות לטקס קבורתה. עד כאן הכל נשמע פשוט למדי, אלא שהמעריצים הכבדים יסבירו אחרת. לא מדובר בסרט, אם כי בתופעה, בתיאור ציני של הווי, בפארסה סרקסטית על חיי הקיבוץ. הסרט לא זכה להצלחה כאשר שודר, אבל עם השנים צמחה לו קהילת מעריצים ענקית בישראל ומחוצה לה. הפאנצ'ים השחוקים נשלפים מפיהם בכל עת, והם נוהגים להתחרות על מי מבצע בדיוק רב יותר את הרפליקות מהתסריט. מבחינתם, מדובר בלא פחות מגאונות צרופה.

כוכבי הסרט לא חשו את נס התהילה כאשר הוא יצא, אולם בחלוף הזמן ועד היום, המעריצים לא מפסיקים לפנות אליהם עם משפטים מהסרט. איך הופך סיפור קיבוצי הזוי לסרט פולחן? גם שאול עצמו הודה בעבר כי הוא לא יכול לשים את האצבע על סוד הצלחתו. מדובר בשילוב של פאן אמיתי, בסאטירה שיש בה הרבה אמיתות ובסופו של דבר בסרט מצחיק עד דמעות. חברי קיבוץ קיימים ולשעבר הודו שהסרט החזיר אותם הבייתה והיטיב להזכיר להם את עצמם, זיכרון שחובר גם למי שלא דרך מעולם על אדמת קיבוץ.

הקרנות מיוחדות וציבוריות של הסרט ממשיכות להתקיים, ואפילו בחו"ל למדו המקומיים כמה רפליקות על מנת למשוך את הישראלים. יש פרוייקטים שהזמן עושה להם חסד ובין אם מדובר בגעגוע נוסטלגי בשילוב של הומור פרוע, "מבצע סבתא" הפך, ממש מתחת לאפיו של יוצריו, לאחד הסרטים הישראלים המצליחים ביותר ולו רק בפקטור החשוב ביותר בתולדות הקולנוע- אהבת הקהל.

מציצים

אורי זוהר ביים את הסרט בשנת 1972, והיטיב לתאר את הווי החוף התל אביב וההדוניסטי. הוא עוסק במבט, ובאופן ספיציפי במבט הגברי. כשהוצג הסרט לראשונה בקולנוע הוא זכה לביקורות שליליות והקהל לא התחבר אליו. דווקא משנות ה-80 ואילך, קיבל הסרט את מעמד הפולחן שלו והחל לצבור מעריצים ומצטטים למיניהם. בשנים הללו התפשטה גם תפוצתם של מכשירי וידאו ביתיים, מה שסייע להעלאת קרנו של הסרט. עותקים שלו הופצו מספריות וידאו, בדרכים פיראטיות, בשווקים וגם מיד ליד. עם התפתחות הערוצים המסחריים הוא גם החל להיות משודר בחגים ובפרט בימי העצמאות כחלק מפסגת היצירה הישראלית. כמה אירוני.

בימיו הראשונים, היווה הקולנוע הישראלי צינור של הציונות והממשל. ליצרים לא היה מקום וביטוי בחברה, והם היו צריכים להיות מתועלים למטרות לאומיות קולקטיביות. לא היה מקום לסיפוק אינדבידואלי, והמיניות בקולנוע הישראלי הודחקה, ואם הוצגה, הרי שהייתה לה מטרת על: סיפוק משימות רבייה לאומיות. ואז מגיע סרט כמו "מציצים", שמציג כדמויות ראשיות זוג נהנתנים תל אביבי, פרועים ומשוחררים, המסרבים לקחת כל אחריות בחייהם הבוגרים. השוני והאחרות הזו נתקבלו בהרמת גבה, אך אין זה פלא ששבירה זו של המוסכמות הציוניות זכתה להצלחה בשלב מאוחר יותר. כדברי המשורר: הפוך גוטה, הפוך.

אחד העם 1

סיפורה של הסדרה שזכתה להיות בפסגת סיפורי הסינדרלה של היצירה הישראלית. קומדיית המצבים "אחד העם 1" שודרה בשנת 2003 במסגרת שידורי "רשת", ערוץ 2. 14 פרקים בסך הכל, היו לסדרה הזו, שנקטלה בכל אמצעי התקשורת. מה לא אמרו עליה? תת רמה, גסות בלתי נסבלת, הצדקה לגזענות ועוד פנינים שכתשו וקרעו לגזרים את היוצרים ארז בן הרוש וליאור כפיר רפאל. עלילת הסדרה, סובבת סביב דיירי בניין ברחוב אחד העם ברמת גן. אסופה של דמויות מוזרות, הזויות וגסות המהוות ייצוג קאמפי, חתרני ובוטה של מגוון האוכלוסייה הישראלית.

במרכז הסדרה עומדת מירי פסקל הבלתי נשכחת. פקחית חניה בהמית שנוהגת לצעוק, לקלל, לנצל ולרדות בכל הסובבים אותה, ובייחוד בבעלה הנכה ראובן, ובתה יפית, שאת שמה היא לא תמיד זוכרת. מירי לא לבד בתוך הכאוס, בולטים גם הקומסטיקאית הצווחנית, הדוור הרוסי, השכנה האשכנזייה והמרושעת מוועד הבית, ניצולות השואה שחושבות שמגיע להן הכל, הלסבית הפמיניסטית ועוד. השימוש בהנצחת סטריאוטיפים לא היה חדש, בטח שלא בשנת 2003, אבל עבור המבקרים זה היה יותר מידי. ואז הגיע המהפך. למרות הרייטינג שלא נסק, וירידת הסדרה, החלה ההערצה אליה לשבור את כל הגבולות האפשריים. התאספות מעריצים לצפיות משותפות בברים אפלולים, אינספור צפיות ביוטיוב, תחפושות בפורים והמאפיין הכי מוכר- מאות אזרחים שסיגלו לעצמם את העגה והפרויקציה של מירי פסקל, שלא היססו להסות כל אירוע בקריאה "איזה נחמד" בח' גרונית מצוחצחת.

 מלבד החיקויים של מירי, הפך השיר מתוך התוכנית "חתולה שחורה" להמנון לאומי. גם כאן ליוצרים או לכוכבים לא הייתה תשובה לגלי ההערצה, שכבשו בנוסף את הקהילה הגאה בישראל. ייחסו זאת לשילוב שבין טירוף לגאונות, הומור הנונסנס שלא היסס לגעת בעצבים החשופים של החברה הישראלית. מירי פסקל היא דמות שלמרבה הצער, כולנו יכולים להזדהות איתה שכן כולנו חוטאים באינטרסנטיות, גזענות קלה, וברצון להיות קצת יותר ממי שאנחנו. ההערצה ההיסטרית הובילה את היוצרים לכתוב סדרת המשך "אחד העם 101" ששודרה ב-2010, אך לא זכתה לשחזר את הצלחת הסדרה המקורית בקרב הקהל.

הקיץ של אביה

אם יש משהו שהקהילה הישראלית מצטיינת בו הוא המעבר החד מעצב לשמחה. כך הפכה אחת הסצנות הקשות והעצוב ביותר בתולדות הקולנועי הישראלי לבדיחה קולקטיבית. סרטה של גילה אלמגור, העוקב אחר סיפור ילדותה כבת לאם ניצולת שואה מעורערת בנפשה ביישוב ישראלי קטן הגיח לאויר העולם בשנת 1988 וזעזע את צופיו עד היסוד. הוא כלל סצנות קשות, אך גם אנושיות ומרגשות. כוונתו של הסרט, הייתה בין השאר להעביר ביקורת על יחס האוכלוסיה הצברית כלפי העולים, ניצולי השואה במציאות הישראלית של שנות ה-50. אחת הסצנות הזכורות ביותר מהסרט הפכה לסצנת פולחן וביטוי שגור. הכוונה היא כמובן לסצנת יום הולדתה של אביה. האם ארגנה לבתה הדחויה מסיבת יום הולדת, כולל שולחן עמוס בכל טוב, אך איש מתושבי השכונה לא טרח להגיע. העברית המשובשת של האם היא שזכתה לנגזרת הביטוי "מומולדת". בכל פעם שאתם מקבלים הזמנה בפייסבוק ל"מומולדת" תורן, זכרו היכן שמעתם לראשונה את הביטוי. בהרבה מקרים נוהגים גם לכתוב "בלי הקיץ של אביה", כאזהרה מהברזות למיניהן. עניין משעשע למדי, אך צפייה אחת בסצנה המדוברת וקורעת הלב תוציא לכם את החשק לצחוק.

סרטי אבי ביטר

הזמר ויוצר הקולנוע אבי ביטר הוא ההמחשה הטובה ביותר לביטוי "כשהחיים נותנים לך לימונים, עשה מהם לימונדה". ביטר, שהיה בעברו ספר, חווה בגידה קשה מחברו הטוב ובת זוגו. מסיפור הטלנובלה האמיתי והכואב של חייו, נולד הסרט "חבר ואח". הסרט סימן את פריצתו של ביטר לתחום הקולנוע כשחקן, במאי ותסריטאי. עלילת היסוד של "חבר ואח" היא גם העלילה המבססת ברוב סרטיו של ביטר וכוללת את החוקיות הבאה: אבי ביטר הוא קורבן מסכן. אויבי הציבור הם עשירים ואשכנזים. רוב הנשים הן פרוצות, אלא אם כן הן אוהבות את ביטר, ואז הן לא פרוצות. אנשים טובים סובלים, ואנשים רעים נהנים מהחיים. בדרך כלל הגיבור מתחיל כעני ואומלל ואז מתפרסם ומגיע לגדולה, אך גם שם הוא לא יודע נחת.

ביטר ביסס את סרטיו הרבים על התרבות הטורקית ממנה הגיע: אכילת מאכלים שמאפיינים את העדה, לגימת ערק, מוזיקה טורקית. ואם כבר במוזיקה עסקינן, זה הזמן לציין גם את השירים הרבים שמלווים את הסרטים לכל אורכם- על הדיאלוג תמיד תולבש מוזיקה מזרחית כבדה על מנת להעצים את הרגש והפאתוס העלילתי. כך התפרסמו גם שירים מתוך הסרטים, כמו יצירת המופת האלמותית "חבר ואח" הנושאת את המילים "אכלנו מאותה פרוסה, עישנו מאותה קופסה" וגם השיר "שרית יא שרית, מה לי עשית". מובן שסרטיו של ביטר מבקשים להתחקות אחר הסרטים הערביים שהיו פופולארים בעבר בערוץ הראשון בצהרי שישי. אין בהם שום הקפדה על חוקי הקולנוע, הן מבחינה עריכתית, הן בדגש על משחק אמין או על המשכיות וחוקי מצלמה. אבל העוצמות, הו העוצמות. מטבעות הלשון, שגיאות הכתיב בכתוביות. לביטר לא אכפת מסוגה עילית, הוא מביא לקהל את הכאב שלו באופן מופגן וישיר דבר שעבד לו מצויין, תסתכלו על מספר הצפיות האינסופי ביוטיוב.

אחרי "חבר ואח" הגיעו עוד סרטים שביטר יצר באמצעות הפקות המזרח, ובחר להפיץ אותם באופן עצמאי. לצידו של הבמאי ימין מסיקה, הוא יצר גם את "קורבן האהבה", "להתראות ארוחת בוקר", "המלחין האלמוני", "בוכה בגשם", סרט ההמשך "חבר ואח 2", "הגורל שלי", "בכבוד שלי" ועוד. מהו סוד ההצלחה של ביטר כיוצר פולחן? אולי הפשטות והעובדה שהוא עצמו לא לוקח את העניין ברצינות רבה. אולי הכיתוב המסתתר תחת כל יצירותיו בסלוגן של הפקות המזרח "הברירה התרבותית שלך", כאילו הוא לועג לתרבות עצמה ומציע אלטרנטיבה עממית. אין ספק שגם הפצתם של הסרטים ברשת תרמה לפופלאריות שהתפתחה אצל כל מתבגר משועמם ומלווה אותו עד בגרותו. ביטר לא זכה רק ליצור ז'אנר משל עצמו, אלא גם לככב בפארסה על פארסה, בסדרה משלו שנקראה "אבי ביטר חי בסרט" ומהווה את הליך יצירת סרטו "אהבות ושקרים". הסדרה מהווה אצל רוב המעריצים את תחילת השבר בין ביטר לקהל הנאמן. היא הייתה מאוד מודעת לעצמה, וכללה הומור עצמי נהדר אך גם המון השפעות מסחריות מה שלטענת המעריצים הרס את סוד הקסם. כך או כך, סרטיו של אבי ישארו איתנו לנצח, וזמינים ממש ביוטיוב הקרוב אליכם במרחק קליק.