על שואה, זיכרון ותיעוד
מי ידליק את ששת המשואות ביד ושם בשנת 2023? רותם טייטלר מאמינה שהערך העליון הוא הפקת הלקחים, על פני שימור ופולשנות שדורסת את נפשם של דור הניצולים. טור מיוחד
בשנים האחרונות נכנסה ההבנה לתודעה הקולקטיבית שלנו כי בתוך מספר שנים בודדות יעלם דור ניצולי השואה. מתוך כך, החברה הישראלית נכנסה למירוץ שימור הזיכרון למען הדורות הבאים. ערך השימור והתיעוד היה בתודעה עוד במהלך מלחמת העולם השניה כאשר היסטוריונים יהודים ראו חשיבות בתיעוד קורות הקהילה היהודית, עמנואל רינגלבלום הקים ארכיון בגטו ורשה שמטרתו לתעד את שואת יהודי פולין. אחרי סיום מלחמת העולם השניה, הניצולים החלו לבנות את חייהם מחדש.
יחד עם תקומת הניצולים הגיעה ההבנה של הקטסטרופה שקרתה לעם היהודי וכבר אז היו קבוצות ניצולים שהבינו את היבדלות שואת היהודים ומשמעותה, כבר אז החלו את תהליך שימור זיכרון השואה. אז איך משמרים ומציגים את השואה? משפטו המפורסם של תיאודור אדורנו "לכתוב שירה אחרי אושווץ זה מעשה ברברי", משחק תפקיד משמעותי בכל הנוגע לייצוג השואה בזיכרון הקולקטיבי שלנו כחברה. הברבריות משמעותה כי הביטוי האנושי לא יכול לעמוד במבחן הקטסטרופה של אושוויץ ובכך ישנה מעין אזהרה שלא להתעסק בכך.
יותר מכך, טקסטים על השואה בדרך כלל כוללים בתוכם הסבר על הפרובלמטיקה של הייצוג. אל תוך מציאות זו נכנס הפולמוס המפורסם של שני במאי הקולנוע ז'אן לוק גודאר וקלוד לנצמן, ההבדל המהותי בין שניהם הוא האמונה בכוחו של הייצוג הקולנועי. בעוד גודאר טוען כי הקולנוע פשע בהיעדרותו בתקופת השואה, לנצמן שיצר את אחד הטקסטים החשובים בהיסטוריה של הקולנוע בסרטו "שואה" גורס כי כל ניסיון לתת ייצוג של השואה יכשל בעוצמתו וגם אם היו מראים קטע של יהודים מוכנסים למקלחת, עצם התיעוד היה משווה לאקט מראה לגיטימי.
יוצרים רבים ניסו להציג את אשר אירע בשואה, בינהם הבמאי המוערך סטיבן שפילברג כשיצר את סרטו "רשימת שינדלר". ההתעסקות בשואת יהודי אירופה הולידה את הפרוייקט המשמעותי ביותר של שפילברג, 'פרוייקט הנצחת השואה' בו הוא שלח צוותי צילום ליותר מ 52,000 ניצולי שואה ברחבי העולם על מנת לתעד את סיפורם. כיום שפילברג מעורב בפרוייקט הנצחה נוסף בו הניצולים שמספרים את קורותיהם מצולמים בטכנולוגיית התלת מימד על מנת שהדורות הבאים יוכלו לקבל את החוויה המלאה של סיפור חיים של ניצול שואה. הערך העליון הוא הפקת הלקחים
שימור זיכרון השואה ותיעוד סיפורי הניצולים הפך לערך עליון, עד כדי כך שאנחנו דורסים את נפשם של דור הניצולים בתמורה לדליית פרטים שעד כה לא נחשפו. אנחנו חברה שניזונה מדרמה ואקשן, בכל שנה אנו תרים אחר סיפורים שעדיין לא שמענו, מחכים לחשיפת פרטים חדשים ו'מרגשים' ובתוך כל זה שכחנו שאלו אנשים שעברו את שבעת מדורי הגיהנום ושרדו. אנו צריכים לתת לדור הזה לבלות את שנותיו האחרונות בכבוד ולהבין כי אין דרך אותנטית לייצג את השואה.
ביום השואה הזה, שנת 2013, אנחנו צריכים לזכור את ששת המיליונים שקיפחו את חייהם תחת המשטר הנאצי ומעבר לכך, אנו מוכרחים לזכור את הניצולים, לזכור שכעם יהודי וכחברה הומנית נגזר עלינו להפיק לקחים מהקטסטרופה של עמנו. אנו צריכים להטיף לסבלנות, סובלנות ואהבת האחר ולחנך את הדורות הבאים לפי ערכים אלו. רק כך זיכרון השואה ישמר ולא ימוג, והמשפט 'לזכור ולא לשכוח' יקבל את משמעותו האמיתית.