פרידה מאמנון דנקנר

העיתונאי והסופר אמנון דנקנר לקה אמש בליבו ונפטר בגיל 67. אלו הן כמה מהתחנות שעבר בחייו האיש שלשונו החדה כתער תחסר

אמנון דנקנר
אמנון דנקנר | צילום: שרון בוקוב

אמש הלך לעולמו העיתונאי, הסופר והפובליציסט אמנון דנקנר, בגיל 67. דנקנר לקה בליבו בביתו ברמת השרון. הוא הותיר אחריו אישה, שני בנים וחמישה נכדים. דנקנר, מבכירי העיתונאים בישראל, שימש כפרשן וכתב בעיתונים: "דבר", "חדשות", "הארץ" ו"מעריב". הוא גם שימש כעורך עיתון מעריב בין השנים 2002- 2007.

 

דנקנר נולד למשפחה מסורתית בירושלים, בשנת 1946. הוא התחנך בבית הספר הדתי "מעלה". את שירותו הצבאי עבר בחי"ר המשוריין. לאחר מכן למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בין השנים 1971 - 1974 שימש כדובר שר החינוך, תחת ניהולו של שר החינוך דאז, יגאל אלון. הוא גם שימש כדובר הסוכנות היהודית, אך פוטר כעבור שלושה חודשים. לאחר מכן פנה לתחום העיתונות.

 

בשנת 1976, החל דנקנר את דרכו העיתונאית בעיתון "הארץ", ככתב לענייני ההסתדרות. בשנת 1979 החל לכתוב בעיתון טור פוליטי הנושא את השם "ראיתי שמעתי". בעקבות מאמר שפרסם בשנת 1983, "אין לי אחות", בו הביע את דעותיו נגד טענות הקיפוח של עדות המזרח, עורר דנקנר סערה ציבורית, ואף פוטר מ"הארץ" כשייחס את העמדות האנטי מזרחיות בטור לעורכי "הארץ" בראיון. דנקנר עבר לעיתון "דבר", ועבד בו שלוש שנים כשליח בוושינגטון. בשנת 1991 עבר דנקנר לעיתון "חדשות" בו כתב טור אישי, שלאחר מכן התפרסם כספר "שלושה בממ'ט אחד". כש"חדשות" נסגר, בשנת 1993, חזר דנקנר לכתוב ב"הארץ". לאחר מכן עבר ל"מעריב".

 

ספריו

דנקנר היה סופר מוכשר שפרסם ספרים רבים. לצד סיפורת, כתב גם ספרים פוליטיים, ספרי הומור וסאטירה, ספרים בלשיים וביוגרפיות. אחד מספריו המפורסמים ביותר הינו הביוגרפיה של הסופר והעיתונאי דן בן אמוץ. את הספר פרסם דנקנר בשנת 1992, והוא כלל סקירה מקיפה של פעילותו של בן אמוץ בתרבות הישראלית לצד פרטים מזעזעים וחדשים על חייו האישיים. בין השאר, טען דנקנר כי בן אמוץ קיים יחסי מין עם קטינות וכי קרוביו ידעו על כך והעלימו עין. בנוסף, רמז על מערכת יחסים מינית בין בן אמוץ לאימו. התגובות לספר נחלקו לשתיים: היו שראו בפרסום אומץ לב ציבורי של דנקנר שלא היסס לשחוט פרה קדושה ויקרה לתרבות הישראלית, אבל עיתונאים רבים וקרוביו של בן אמוץ סלדו ממנו ונתקו את קשריהם עימו. מגישת המהדורה המרכזית בחדשות ערוץ 2, יונית לוי, סיפרה בראיון מצולם כי "ימיו ולילותיו של הדודה אווה", ספרו של דנקנר, הוא אחד מספריה האהובים ביותר, ותיארה את דרך כתיבתו הייחודית.

 

דנקנר בטלוויזיה

בשנת 1993 הצטרף דנקנר לצוות התוכנית "פופוליטיקה". דנקנר היה אחת מחברי הפאנל הקבועים. באחד המשדרים בתוכנית כינה את פעיל הימין, איתמר בן גביר, "נאצי" ונתבע על ידו. בשנת 2009 החל להשתתף בסדרה הקומית "פולישוק" בערוץ 2. בסדרה גילם את דמותו של העיתונאי חומי שליט, שדמותו הייתה מבוססת על דמותו של טומי לפיד. הוא גם השתתף בסדרה היומית "חשופים" בהוט, בתפקיד עצמו. במפגש הציבורי "ליל שישי אקטואלי" התייחס דנקנר לדמותו בסדרה פולישוק.

 

דנקנר כעורך "מעריב"

בשנת 2002 מונה דנקנר להיות עורך עיתון "מעריב". שנה קודם לכן, זכה בפרס ביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת. תחת עריכתו של דנקנר, יצא "מעריב" נגד הפרקליטות ב"פרשת ניצב משה מזרחי", ונגד מינויה של עדנה ארבל, פרקליטת המדינה, לשופטת בבית המשפט העליון, בשל טיפול לקוי ומוטה, לטענתו, בשורה של כתבי אישום נגד אישי ציבור, ובראשם כתב האישום נגד יעקב נאמן. למרות זאת, עם הזמן קרא דנקנר למפנה ביחס השמאל ליהדות, וניסה להתייחס באהדה לחוגי הימין. בשנת 2005, תחת עריכתו של דנקנר, יצא העיתון "מעריב" כנגד השחיתות הפוליטית. דנקנר עצמו, יחד עם דן מרגלית, פרסמו בעיתון מאמרים ביקורתיים רבים, בהם קראו לאזרחים למחות כנגד השלטון, תחת הכותרת "איפה הבושה". בשנת 2006 ספג דנקנר ביקורת קשה לאחר מערכת הבחירות. נטען כי בהובלתו של דנקנר מעריב נטה באופן ברור לכיוון מפלגת "קדימה" בראשותו של אהוד אולמרט, שהיה ידידו של דנקנר. בשנת 2007 פרש דנקנר מעריכת העיתון. תקרית נוספת בהקשר לאולמרט ודנקנר, נרשמה כאשר אולמרט זוכה על ידי הפרקליטות ממרבית העבירות בהן הואשם. בתגובה לדברים אמר דנקנר בחריפות על פרקליט המדינה משה לדור: "אני חושב שהוא צריך להתאבד".

 

השתתפות ב"שיחת נפש" עם יורם יובל

לפני כשנתיים השתתף דנקנר כמרואיין בתוכנית הפסיכולוגית והחושפנית "שיחת נפש" בהנחייתו של יורם יובל. במהלך התוכנית הגיב על הביקורת הציבורית כלפיו: "אני נוהג לצפצף על העולם". הוא תיאר את עצמו כ"אדם רך, הסמרטוט המשפחתי. אני איש קשה לתפעול אך אינני אדם קשה. אני עצמאי מאוד. אני איש מאושר בשנים האחרונות, החיים שלי הם דבר שכשאני מסתכל עליו, אני לא רואה שם הרפתקאות גדולות, אבל אלה היו חיים עם תחנות שלא כל אחד זוכה להן. לא כל אחד זוכה לתובנות האלה, לריגושים. לא כל אחד זוכה לראות את החיים גם בהומור וגם בכאב. אני זכיתי ואני אסיר תודה".