חטאים תרבותיים: גם לנו מגיעה סליחה

השנה האחרונה לא הייתה קלה, כולנו מגיעים אל תקופת החגים עם הלשון בחוץ. לחוצים מבחינה כלכלית, מבוהלים מהמחשבה על מלחמה גרעינית ועייפים מהמחאה החברתית. ברגעים הקטנים שאפשרו לנו להשכיח את הצרות, העדפנו לעשות את זה בצורה תרבותית: הופעה מוצלחת, סרט בקולנוע, ספר טוב או אפילו סתם להיזרק מול הטלוויזיה. לצד כמה רגעים מוצלחים, חווינו לא מעט מכות תרבותיות ועל כך אנחנו דורשים התנצלות!

טלוויזיה

"כולם אוהבים את ריימונד", "נישואים פלוס", "סקס והעיר הגדולה" זכו השנה לגרסה ישראלית או לפחות למחווה טלוויזיונית מצד המפיקים והיוצרים הישראליים. אין ספק, אל באנדי היא דמות אגדית שפרצה דרך בקומדיה האמריקאית ו"נישואים פלוס" הייתה שייכת ללב ליבו של תור הזהב של הסיטקומים בארה"ב. גם ריי רומנו קלע לליבם של רבים כשהצליח לתאר באופן מדוייק ומצחיק את מערכות היחסים האינטימיות שיש לנו עם האנשים הכי קרובים לנו. אבל בעשרים השנים שחלפו מאז השידור המקורי של אותן סדרות, הצופה הישראלי זכה לראות את כל הפרקים של כל הסדרות שוב ושוב באינספור שידורים חוזרים. לכן, מדוע מגיע לו לקבל את אותם הפרקים בדיוק, עם ציטוטים שחלקנו מסוגלים לדקלם בעל פה, רק בעברית?

על כך קברניטי הערוצים חייבים לנו סליחה ועל מנת לכפר באמת , נשמח לקבל עוד הפקות מקור ישראליות שכשמן כן הן - מקוריות.

ספרות
הטלוויזיה שגרמה לכולנו מזמן להיות בטטות כורסה והאינטרנט שהפך את כל התכנים שמעניינים אותנו לנגישים הרבה יותר, העבירו את מוסד הספרים מהשידה שליד המיטה אל התיק שאנחנו אורזים פעם בכמה זמן לחופשה וגם אז, אנחנו לא תמיד מצליחים להביא את עצמנו להוציא אותו ולהתחיל לקרוא.

לכן, כשתופעה נדירה כמו "50 גוונים של אפור" מגיעה, כולנו הופכים לאנשי ספר ומזדרזים לרכוש לעצמנו עותק פרטי בכריכה קשה מחנות הספרים הקרובה לביתנו.

לא ברור אם מדובר ברדידות תרבותית כללית או בעבודת תקשורת יוצאת מן הכלל, אבל מה שבטוח שיש מעט מאוד אנשים שלא שמעו על אי.אל ג'יימס או על יצירי דמיונה אנסטסיה סטיל וכריסטיאן גריי שעסוקים מהרגע בו הכירו בהתאהבות דביקה לצד סקס אלים ופרוע.

ושלא תבינו לא נכון, זה לא שיש בעיה עם ספרות אירוטית אלימה, בכל ספרייה שמכבדת את עצמה אפשר למצוא לא מעט מהקלאסיקות הסאדו מזוכיסטיות כמו "סיפורה של O" או "ז'וסטין" של המרקיז דה - סאד. אבל הכתיבה הילדותית וקו עלילה שלא היה עובר גם בטלנובלות דרום אמריקאיות מהזן הנחות ביותר גורמים לנו לדרוש את הסליחה המגיעה לכל הקוראות והקוראים שרק רצו ספר קליל ומחרמן וקיבלו במקום זה פורנו כתוב רע שהרבה יותר קשה להריץ אותו קדימה.

מוזיקה
החטא המוזיקלי הגדול של השנה שייך, ללא ספק, למדונה. וביתר דיוק, להופעה של מדונה בישראל. אלפי מילים נכתבו על האירוע הגדול אבל נדמה ששווה לחזור על כמה מהן. רק כדי שהלקח יופנם. הופעתה של מדונה הייתה, בעיני רבים, מאכזבת. ולו בגלל שמדונה הקפידה לשים דגש על אלבומה החדש ולא על להיטיה הישנים והמוכרים.

ולא רק דגש על שירים לא מוכרים היה בהופעתה אלא גם דגש על וירטואוזיות. רציתם ליהנות משירים וקיבלתם קרקס. פה לוליינים, שם תפאורה מיוחדת ובאמצע כמה שירים בפלייבק. וזה אולי החטא הכי מאכזב: מדונה פתחה את סיבוב ההופעות שלה בישראל בהופעה מתובלת במתאבנים, אבל השאירה את המנה העיקרית בסיבוב ההופעות הקודם. (אביעד קדרון)

קולנוע

הקולנוע היה טוב השנה. בחלקו. הלכנו לראות את הפרק השלישי והמבריק בטרילוגיית באטמן, "עלייתו של האביר האפל", נהנינו מאקשן קומיקסי כייפי ב"הנוקמים" ונקרענו מהומור הסת' מקפארלני ב"טד". גם הקולנוע הישראלי הצליח לעשות הרבה מאד טוב, החל מהדס ירון שזכתה בתואר שחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה האחרון על משחקה בסרט "למלא את החלל", סרטי הדוקו "5 מצלמות שבורות" של גיא דווידי ו"שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ שגרפו פרסים בפסטיבל סאנדנס וה"עולם מצחיק" שהצליח למלא אולמות ולגרום ללא מעט ישראלים לצחוק ולבכות באותה נשימה.

לצד ההצלחות האלה, יצאנו באמצע מכמה סרטים שגרמו לנו ממש להצטער על הזמן והכסף שבזבזנו עליהם, בין אם מדובר ב"וואלס האחרון" השנוי במחלוקת, "הכל בשביל הכסף" המיותר או "איירון סקיי" האבסורדי. אבל הסרט הגרוע של השנה הוא באופן בלתי ניתן לערעור, הסרט "תמימות המוסלמים". מלבד ההשלכות הפוליטיות הקיצוניות, מדובר ככל הנראה באחד הסרטים הגרועים שנעשו. תסריט מטופש, דיאלוגים מביכים, משחק איום ונורא ואפקטים עלובים במיוחד לאור הטענה כי הסרט הופק בתקציב של 5 מיליון דולר. אחרי צפייה ב-13 הדקות של "סרטו של מוחמד", אנחנו, כמו יתר העולם, חושבים שמגיעה לנו התנצלות.