להודות ולשבח • סיבות לומר תודה לאמריקה

אף פעם לא הבנו מה הקטע של חג ההודיה. בכל שנה מאז 1600 ומשהו, בסוף השבוע הרביעי של נובמבר, מתאספים מיליוני אמריקנים סביב תרנגול הודו צלוי במיוחד כדי לחגוג והודות על השפע, על האהבה והחום, וסתם להודות באופן כללי. אנחנו בישראל, שרגילים או להתענות או לחגוג נצחונות על צוררים שונים - מורגלים להודות בעיקר על כך שלא כילו אותנו מהעולם, כך שהרעיון לומר יפה תודה על האוכל על השולחן נראה לנו לפעמים מופרך מהיסוד. אבל באמריקה תמיד חשבו אחרת.

אז מה, לכבוד החג החילוני שחוגגים בסוף השבוע הזה החלטנו להודות בעצמנו לאמריקנים, על כמה דברים תרבותיים במיוחד שנתנו לעולם. נכון, יש לא מעט כאלה אבל בחרנו את המוצלחים ביותר מבינהם. שלבו ידים סביב שולחן האוכל ותרנגול ההודו הצלוי הענק, והודו לאח הגדול מיבשת אמריקה. כי ללא 50 הארצות של דוד סם, איפה היינו היום?

1. סדרות מרובות עונות

דמיינו לעצמם יום חופש ללא פרק מיתולוגי של "סיינפלד", את יום שבת אחר צהריים נטול שלושה פרקים לפחות של "חברים" או את השעה שלפני מהדורת החדשות בלי קטעים מ"האוס". מה נעשה במקום לבהות בעוד שידור חוזר של אחת הסדרות שכולם מכירים בפעם ה-827? כן, ארצות הברית יודעת לעשות את הטלוויזיה שלה מעניינת, משעשעת ובעיקר - עמוסת להיטים בינלאומיים ששורדים עונות על גבי עונות, והמרוויחים הגדולים הם אנחנו. כי אף פעם לא מספיק לנו מפטפוטי הואגינה של בנות "סקס והעיר הגדולה" או מקריאות "דונה מרטין גרדואייטס" ששמענו עוד בניינטיז ב"בוורלי הילס 90210", ואז מה אם יש סדרות חדשות וטובות יותר על המסך - ערוצי הטלוויזיה הישראלים ידאגו להביא לנו את כל אלה שאנו כבר מכירים בעוד (ועוד, ועוד קצת) שידורים חוזרים. את מתי משדרים את "אלף" שוב!?

2. ריאליטי טראש

שתי נסיכות הוליוודיות שהולכות לנסות את חיי החווה המלוכלכים - צ'ק. משפחה בלתי אפשרית ממוצא ארמני (ששם משפחתה מתחרז עם אובסשן) מתועדת ללא הרף - צ'ק. שפנפנת פלייבוי לשעבר שמחליטה להקים משפחה למופת - צ'ק, צ'ק, צ'ק. ארצות הברית אולי לא המציאה את ז'אנר תוכניות הריאליטי, אבל לקחה אותו לקצה הטראש הטהור, ואנחנו נהנים לצפות בעלילותיהם תוכנית אחר תוכנית. אז תודה לפריס, קים והאחיות, החבר'ה מג'רזי והפרחחים מההילס - כל פרק מחדש כולכם גורמים לנו להרגיש אנשים נבונים, ערכיים ובעיקר טובים יותר (למרות שזה לא תמיד נכון). גאד בלס.

3. סרטי אקשן עתירי תקציב

בום, בום, פאו. עוד פיצוץ, עוד חללית ענק שמתקיפה או חיילים שמצילים את העולם והופכים למעין גיבורי על. אנחנו יכולים לצפות רק בסרטי איכות בסינמטק מפה ועד להודעה חדשה, להתעקש לשכור רק סרטי מופת יפנים/ פינים/ צרפתים אילמים מספריית האוזן השלישית ולנהל דיון תחת הכותרת "בנואל - גאון חתרן או יוצר חרמן" יחד עם חברינו בחוג לקולנוע עד שיצא עשן לבן. אבל בואו נודה באמת - כולנו אוהבים להתפנק מדיי פעם בסרט הוליוודי עתיר תקציב. בדרך כלל זה קורה בתקופת הקיץ, אז נוחת עלינו מבול של סרטי אקשן או פנטזיה מאמריקה, כאלה שעלות כל אחד מהם גדולה יותר מכל התקציב השנתי של מדינה בינונית באפריקה. תמיד כיף להתרווח בחשכת האולם בכיסא המרופד עם דלי פופקורן ושתייה, להיבהל כשצריך ולשמוח כשהטובים משיגים את מה הם רוצים. ובאמריה כמו באמריקה, הטובים תמיד מנצחים.

4. קניית פורמטים טלוויזיוניים מקומיים

בשנים האחרונות, נראה שאמריקה בעצם משאילה מאיתנו רעיונות. "בטיפול", "רמזור", "חטופים", "החיים זה לא הכל" ועוד כמה הבלחות טלוויזיוניות ישראליות - כולן תוצרת כחול-לבן שנמכרו לארץ שהמציאה את הבידור על המסך הקטן. אחרי שנים על גבי שנים שבהן אנחנו היינו אלה שגנבו את רעיונות שווים ואימצנו אותם פחות או יותר כאילו היו רעיון מקורי שלנו בלי להניד עפעף (אהמ, משהו עם כוכבים נולדים ואיידולים אמריקנים, למשל), נחמד שיש כמה מוחות בארץ ההמבורגרים שחושבים שמה שעושים פה לבד דווקא לא רע בכלל. ושום מילה על ביטול הסדרה אחרי פחות מעונה, כן?

5. ליידי גאגא

מזל שקיימת יבשת אמריקה. מזל שקיימת מדינת ארצות הברית בתוך יבשת אמריקה. מזל שקיימת העיר ניו יורק בתוך ארצות הברית בתוך יבשת אמריקה - אחרת איפה עוד בעולם היתה נוצר הוריקן הפופ הסוער שמכנה את עצמו ליידי גאגא וכבש את הגלובוס. הזמרת, או יותר נכון אמנית הפופ מהתפוח הגדול שאכלה את כולנו בלי מלח בשלוש השנים האחרונות (כן, זה כל הזמן שאתם מכירים אותה!) עשתה בית ספר לכוכבים ותיקים ומנוסים ממנה עם כל תשומת הלב שהיא מקבלת, יודעת להשאיל מוטיבים מוצלחים מאמנים שעשו את זה בענק לפניה ובעיקר לא משאירה לתקשורת או לקהל רגע דל. תמיד יש משהו חדש מגאגא, ואתם תמיד רעבים לעוד מהדבר הזה. בתאבון.

וסיבה אחת לכעוס: סטנדרטים שאי אפשר לעמוד בהם

עם כל התודה שאנו חבים לארצו של הדוד סם, יש גם סיבה אחת לכעוס - הכל שם נורא גדול. מה זאת אומרת "גדול"? אז ככה, ארץ החלומות מעמידה בפנינו סטנדרטים שגם אם נורא נשתדל - אי אפשר להשתוות להם. אף פעם לא נעשה סרטים מרהיבים כמו בהוליווד, ה-"ח" הגרונית שלנו תמיד תשמע פחות טוב מה-"R" המתגלגלת שלהם, הצגות הלבנט שלנו לא יהיו גדולות כמו הפקות הבמה של ברודווי, והשטיח האדום בארץ? אהמ, לומר פחות נוצץ יהיה אנדרסטייטמנט. רואים, אפילו למילה הזו אין תחליף הולם בעברית. אמריקה, תעשי לנו טובה ותרגיעי קצת. זה הכל.