הכי 1995 • ישן זה החדש החדש

1. דין רדוף

ביומיים האחרונים מתנהל בתקשורת מה שבהיעדר מונח מעליב יותר אגדיר כפולמוס סביב תמונה של מולי שגב, עורך "ארץ נהדרת", לבוש במדי קצין נאצי, שמסתובבת בפורומי הימין הקיצוני ברשת. המגיבים הרגילים משמאל מגנים ומתרעמים על ביזוי השואה. ב"לאטמה", מדורת השבט החדשה של הימין המעט פחות קיצוני, מסתייגים קלות - לא בגלל ההסתה חלילה, אלא יותר מטעמי חוק גודווין, ובעיקר מתפלשים בשמחה לאיד על כך ששגב, שנוהג לעתים לרמוז בתוכניתו שליברמן, כצל'ה וחבריהם המתנחלים מתנהלים בצורה שמזכירה לו צוררים, מרגיש את ההשוואה על עורו שלו.

הפוטומונטאז' המביך מעט בחובבנותו הגרפית נחשף לראשונה לפני שנה שלמה. ימנים שמלבישים איש שמאל (נגיד) במדי SS, ובכן, נדמה לי שהיה מישהו שעשה את זה לפני 16 שנה בערך. "ארץ נהדרת" זאת התוכנית ההיא שכבר לפני שתי עונות התחילה לגרום לאנשים להפסיק להגיד לך שלום ברחוב אם היית מעז לטעון שהיא עדיין מצחיקה או רלבנטית. נאצים הם הבדיחה ההיא שנשחקה עד אבק מהצד ההומוריסטי בסרטוני היטלר מחפש חניה ובהיפסטר היטלר, מהצד האמנותי באחרון של טרנטינו ומהצד הימני-בכייני בקמפיינים נגד הנסיגה מרצועת עזה, בהיסטוריה העתיקה של קיץ 2005.

כש"השמאל" היה בשלטון ואיים להזיז מתנחלים מיישוביהם לטובת הסכם שלום, בימין הרגישו רדופים. אולי בצדק מבחינתם. היום הימין הקיצוני הוא-הוא הממשלה, צמרת הצבא והכוח המרכזי בכנסת, והוא עדיין מרגיש רדוף. "לאטמה", "אם תרצו", בנימין נתניהו, אנשים שהופכים את מולי שגב לנאצי בפוטושופ - האג'נדה המרכזית של כולם היא לצווח שקנוניה של אויבי העם השמאלנים בתקשורת, באקדמיה, בבית המשפט, באירופה מאיימת ללא הרף על קיום העם היהודי במולדתו. המסקנה היא שבלי קשר למצב בפועל, בימין זקוקים למישהו להשליך עליו את תחושת הרדיפה והקורבניות המובנית בנפש הימנית, ואם אפשר על הדרך להשוות מישהו לנאצים, מה טוב. להיות ימני בישראל זה להתקיים במרחב המנטלי-כרונולוגי שמשתרע מהשואה ועד פשעי אוסלו, בין 1945 ל-1995, וזה בעיקר נורא משעמם.

2. גאון תמהוני

יהורם גאון בן 72. זמר, שחקן, איש רדיו וטלוויזיה מהותיקים בישראל. סוג של סמל לקונצנזוס, בקטע שגורם לפיהוקים. קשה להאמין שהוא לא ידע מה הוא עושה כשאמר לסטודנט לתקשורת במכללת אריאל את המשפט "אני מקשיב למילים ואני לא מאמין שזה מה שאני שומע. זה כזה זבל שהשטן לא ברא" על שירי הז'אנר הים תיכוני. בתגובתו לפרשה אמר גאון שהוא לא חשב שההקלטה תגיע לידי "ידיעות אחרונות", ועל זה נאמר רק - פחחחח.

להגיד ששירי הזמר המזרחי מביכים ופשטניים מבחינה מילולית היא טענה מובנת מאליה, שאפילו יוסי גיספן יתקשה להזים. מצד שני, גם ברוק, בפופ ובמוזיקה השחורה לא חסרים טקסטים קצת מטומטמים, וזה מעולם לא הפריע לשיר להפוך ללהיט ענק ולהיחשב לכנס צאן ברזל תרבותי. להתבכיין על זה תוך הטחת עלבונות לא אלגנטיים זה אנכרוניסטי, מנותק מרוח הזמן ונטול הבנה של חוקי המשחק, בערך כמו להגיד שתוכניות הריאליטי הורגות את התרבות או שהאינטרנט מקלקל את הנוער. התגובה שמסרה מטעמו המנהלת של גאון רומזת מה בעצם העניין: הוא מצר על כך ש"הכותבים של היום הם לא כמו פעם". נכון, פעם גאון היה מלך השכונה, ואת הזמרים המזרחיים היה אפשר למצוא רק בבסטות בתחנה המרכזית. היום אייל גולן והפרצים מחזיקים בכתר, וביהורם גאון כבר לא כל כך מתעניינים. אפשר להבין.

3. ויוה לדיוה

ובחזרה ל-1998: דנה אינטרנשיונל זוכה בקדם אירוויזיון! אבל מה שבאמת עצוב זה שגם השירים שלא זכו, מחן אהרוני ועד התקווה 6, נשמעים גם הם כאילו הוקלטו אי אז בשנות התשעים העליזות, עם נגיעות עדינות של סאונד אייטיזי רענן. שלא לדבר על האווירה הלא ממש טריה בשידור שהועבר בערוץ 1, ועל נוכחותו של אקי אבני (עליה באמת לא נדבר). מצד שני, יש מצב שאני מתעלם פה מחוקי הז'אנר, הקובעים שטעמו של האירוויזיון משתבח ככל שהוא מתרפק יותר על אותה תקופה מכוננת.

מכללת עשהאל

ולסיום, הערה מנהלתית לדוברת מכללת אריאל: תודה שהערת את תשומת ליבי לכך שהשם הרשמי של המוסד החינוכי המעסיק אותך הוא "המרכז האוניברסיטאי אריאל שבשומרון". עם כל ההערכה למאמצים הניכרים שהושקעו בקבלת הכרה גורפת מצד מוסדות המדינה בשינוי שם המוסד, אז כפי ששום פליק-פלאק רטורי לא יגרום לאריאל להפסיק להיות התנחלות השוכנת בלב שטח כבוש, כך גם אין שום החלטה פוליטית על שינוי שם שיכולה להפוך מכללה לאוניברסיטה.