מי שמע על הביטלס?

1. בשבוע שעבר אפל עוררו התרגשות עצומה כשהכריזו על אירוע תחת הכותרת "מחר יהיה יום שלעולם לא תשכחו". בדיעבד, אני לא אשכח את היום הזה כי הוא היה מאכזב. חצי שעה נשרפה במעקב אחר האירוע, שהשורה התחתונה בו היתה ששירי הביטלס (!) יגיעו סוף סוף (!!) לחנות של אייטונז (!!!). כן, זה הכל. אחת החברות הכי עדכניות בשוק מוכרת תפוחים רקובים, וכמו תמיד - יש קונים. בשבוע אחד נמכרו דרך החנות 2 מיליון שירים 450 אלף אלבומים. מדובר בנתונים מדהימים בהתחשב בכך שעבר שבוע אחד בלבד, אבל מי לעזאזל הם האנשים שקונים באינטרנט שירים של הביטלס בשנת 2010? מה, שכחתם להוריד את זה כשהיה נאפסטר?

2. לפחות אפשר להתעודד מכך שאנשים ממשיכים לקנות מוזיקה (למרות ששוב, לא היו לכם ארבעים שנה לקנות אותה או לפחות עשור כדי להוריד אותה?). נעזוב את זה שרוב הכסף בטח הולך לחברות התקליטים וששורדי הביטלס גם ככה כבר חנוקים מאינספור תמלוגים במידה ולא דפקו אותם בחוזה כשהיו צעירים. את הכסף שלי אני נתתי השבוע למי שבאמת צריכות את זה - הרכב של שתי אחיות בשם Millionaires. מליסה מארי ואליסון גרין מגיעות מלוס אנג'לס, אני בספק אם הם היו בקולג', אבל אין ספק ששם נמצא הקהל שלהן. האלקטרו פופ שלהן תופס את אווירת סנוקי מ"ג'רזי שור" בסאונד של Ke$ha, רק טוב יותר. רוב השירים שלהן הם על בזבוז כסף, סמים, זיונים ובילויים. בתחילת החודש יצא הקליפ לשיר "Party Like a Millionaire", שמזקק מזקק לתוכו את כל המהות שלהן.

את האי.פי המגניב "Cash Only" (אפשר לשלם רק באשראי) רוכשים בחנות של אייטונס ונזהרים לא ללחוץ שם על שום דבר שקשור לביטלס כדי לא לפרגן לסטטיסטיקה שלהם. אולי ככה נהפוך את האחיות גרין למיליונריות אמיתיות.

4. גרג גיליס, הידוע גם בשם האמנותי Girl Talk, יצר את אלבום המש-אפים החמישי שלו "All Day", כשהפעם הוא אפילו מחלק אותו בחינם. אין מתנה טובה מזה כדי לסגור את השנה ולקבל הצצה חפוזה לכמה מהלהיטים הגדולים שליוו אותנו, כמעט מכל קצוות הז'אנרים, כשעיקר ההתמקדות היא בהיפ הופ. זה האלבום המעייף ביותר שאפשר לשמוע לבד, אבל בהחלט הפסקול המושלם אם בא לך לחתוך מוקדם מהתקלוט של עצמך אבל להשאיר משהו ברקע כדי להשאיר על הרגליים את השיכורים שחמש וחצי לפנות בוקר עוד לא חושבים על ללכת הביתה.

5. את מה שגירל טוק עושה עם שירים, אברי גלעד מצליח לעשות עם שעשועונים. בשבועיים האחרונים האיש הזה משאיר אותי עם הרבה סימנים כחולים, כל מבט או האזנה לו גורמים לי לבעוט בעצמי. זה דורש הרבה גמישות, אבל מתרגלים לזה אחרי ההבנה שלצבוט לא יעזור, כי לא מדובר באיזה חלום רע שאפשר לצאת ממנו, אלא סתם במציאות מבאסת. מכיוון שהוא לא הולך לשום מקום, לתת לו למחזר שעשועוני עבר במסווה של נוסטלגיה זו פשרה לגיטימית. "שחקו אותה בגדול" שמשודרת בימי ראשון היא אמנם מהתוכניות הפחות מזיקות בפריים טיים, אבל באותה מידה היא מתישה ומיותרת. מחכה לרגע שהיא תרד, ובגדול.

ועוד משהו לסיום: יחסית לעובדה ש"נבחרת החלומות" (כל ערב ב-23:00, ערוץ 1) מצטיירת כלייט נייט תרבותי, אני בהלם מכמות הצעקות שהולכת שם בפאנל. אבל בסדר, זה בערך הדבר היחיד שמזכיר שם רוח חיים. המגישים אמנם לא עברו את גיל ארבעים, אבל הם מואבסים באייטמים משמימים שמגיעים כנראה מתחקירנים שהיו שם הרבה לפניהם. אני מוכן להתערב שהם בטח היו מהראשונים לקנות שירים של הביטלס ברגע שהם נחתו באייטונז.

אלכס פולונסקי: כל הכתבות / טוויטר