RIP ראף
הריף ראף נסגר וזה יהיה עוד ערב אבוד שבו נשב בבית או נרקוד במקום אחר עם דמעות בעיניים. אלכס פולונסקי מכבה את האור
1. אני לא אוהב לדבר במונחים של 'בית שני' או 'מקום קבוע'. אני אוהב כל מקום שגורם לי להרגיש בנוח. לכן הריף הראף, הפאב של גרוזנברג-נחלת בנימין בתל אביב, שיום אחד ידברו עליו בערגה מיתולוגית, לא נופל אצלי לאף אחת משתי ההגדרות הללו. ב-2004, כשהייתי חייל עם תסרוקת מסורסת, כבר שמתי שם רגליים על השולחן (טוב, כמו בבית) ואף אחד לא אמר לי כלום. זה הרגיש מספיק בנוח, אז המשכתי להגיע, התחלתי לתקלט והכרתי אינספור אנשים שחלקם הפכו לחברים קרובים בעוד שאחרים סתם יצדיקו נפנוף לשלום מעבר לכביש. היו גם כמה בלתי נסבלים, אבל מסוכן להתייחס למישהו כאל נמסיס; הייתי מעדיף לראות אותם כ-frenemies, ביטוי יפה נורא ליחסים צבועים בין חברים-אויבים על בסיס אישי או מקצועי ששומרים על מלחמה קרה אבל מתחבקים בשטח ניטרלי.
בלי מסיבת פרידה חגיגית כשהאנשים נשפכים לאורך הכביש והרחוב הסמוך, בלי תקלוט אחרון בעמדה הצפופה שעדיין כוללת שתי פלטות של דיסקים ואחת לתקליטים, למרות שכולם באים עם לפטופ
4. אם לדבר במספרים, הסגירה של הריף ראף עלתה לי קרוב ל-3,500 שקלים. כמה ימים אחרי שהתקווה אבדה לחלוטין, אני וחברתי קנינו טלוויזיה חדשה. הבנו שאנחנו הולכים לבלות הרבה בבית בתקופה הקרובה, ואם ככה, אז לפחות לעשות את בקלאסה, עם היי דפינישן וחבילת ערוצים מצומצמת. גם רוחב הפס של החיבור לאינטרנט לא רחב מספיק, מסתבר, ודורש שדרוג. פחות מדי מהירות ויותר מדי סדרות להורדה. עוד לא סיפרתי לה.
5. גם הפרוזדור, הפאב הסמוך לריף ראף, סוג של frenemie שלו, סבל לאחרונה לא מעט מנחת זרועה של העיריה שכמעט והנחיתה עליו מכת מוות. הבעלים וההנהלה החזירו מלחמה ביורוקרטית וצפויים לפתיחתו מחדש, הפעם במתכונת שלא מחייבת את נעילת המקום דקה אחרי חצות. לפני שבועיים לסד סאונדסיסטם שחררו את אוסף ההקלטות "London Sessions", יש שם שיר יפה ופחות מוכר שלהם בשם "Yr City's A Sucker". השיר הזה כנראה עלינו, הם היו בתל אביב לפני כמה חודשים, ואני סומך על ג'יימס מרפי, הוא תמיד יודע על מה הוא שר.
ועוד משהו לסיום: השבוע עוד עפו כמה ריקושטים על פרשת עיכובו לחקירה של התסריטאי וחשפן "מחוברים" רן שריג בגין נהיגה תחת השפעת מריחואנה. אפילו אשת הפוליטיקאי ומשתמשת הטוויטר הנמרצת ג'ודי ניר מוזס שלום הגיעה לתת את דעתה בסוף השבוע שעבר ב"תיק תקשורת". חבל שאף אחד לא מתעסק במה שחשוב באמת - הטעם הבעייתי של שריג בנשים. לא פלא שהוא צריך לעשן כדי להקהות את הכאב.