מחוסדות

אני לא מכירה את דנה ספקטור. זאת אומרת, אני מכירה אותה כי צפיתי בה כמעט בכל ערב ב"מחוברות" ואפילו קראתי את הטור שלה ב-7 ימים לא פעם, אבל מעולם לא פגשתי את האשה. אין לי מושג אם היא נחמדה במציאות או שהיא מעצבנת כמו שלפעמים נדמה לי שהיא, ככה סתם בלי סיבה טובה. אני לא יודעת לומר בוודאות כמה מדמותה ב"מחוברות" היתה אמיתית וכנה וכמה היתה מבויימת, כמו שרק מישהי שיודעת להתבטא טוב כל כך יכולה לביים. לעזאזל, אני בכלל לא מבינה למה אנחנו צריכים לדון בדנה ספקטור, אני רק יודעת שזה מה שאני עושה. זה מה שרובנו עשינו מאז אותה שמועה עסיסית ששמענו.

הרי את הטור האחרון שלה ב-7 ימים קראתי במיוחד, אחרי שממזמן זנחתי את ז'אנר הקארי ברדשו הזה מתוך אנטגוניזם שמקורו לא ברור. ולא רק שפתחתי את המוסף במיוחד בשביל ספקטור, גם העזתי לצקצק בלשוני עוד בטרם קראתי. מה יש לה להגיד, לגברת ספקטור, שישנה את הקיבעון המחשבתי שלי בעניינה? זה שהצדיק את עצמו עם כל חשיפה נוספת של חלק משמעותי מחייה הפרטיים. האקסביציוניזם הזה מרגיז אותי, אבל קשה לי שלא לדמיין מה הייתי עושה במקומה, והסלידה הופכת שוב לאמפתיה. אלא שאז אני חלק מאותו המון, שוב, שמעוות את האמת וניזון משמועות. כי גם אני קראתי במדורי הרכילות, וגם אני הבעתי דעה, שפטתי, צקצקתי בלשון. ואז שוב עולה האמפתיה. ואז שוב הסלידה.

החוטם השביעי

ההזדהות הכפולה הזו עם חייה של דנה - מצד אחד לגמוע לרוויה את כל פיסות חייה המפורקות לגורמים, מצד שני לסלוד ממנה בדיוק בגלל זה - היא גם כנראה הדילמה הכפולה בחייה של ספקטור עצמה. לחשוף אבל לא להיחשף. לרטון נגד "הבורגנות המגעילה הנפוחה מעצמה" אבל להשאיר לה צלחת עם חלב מחוץ לדלת, שתחזור בכל פעם. לרצות להיות מחוברת, ולרצות להיות תלושה. אפשר הכל. מותר גם. זה לא העניין.

העניין הוא הצליבה, הסקילה וה"לינץ' התקשורתי" שדנה מתארת בטורה. תוצר מגעיל לא של תרבות רכילות וסלבס, אלא של תרבות שובינסטית נצחית, שלנצח תסתכל על האשה המשוחררת כעל כלבה בוגדנית. לנצח לא תרצה להבין אותה כמו שהיא תנסה להצדיק את הגבר שחוטא באותו הצורך התמים לקיום תשוקה ולהט בקשר זוגי.

והנה, דווקא כשהיה לי נדמה שהאחווה הנשית תשקיט כל נוירוזה מחשבתית בעניין דנה ספקטור, היא רק מגבירה אותה. כי במקום להעז ולתהות הכיצד יצא שהיא היחידה שחוטפת את האש, היא מספקת חומר בערה נוסף לצולבים ולסוקלים. במקום להניף את הדגל המאוד לא פופולרי של הפמיניזם, היא בחרה לספר את הצד שלה, ובכך להמשיך ולהצדיק את דחיפת החוטם למקומות לא לו.

סליחה שהתנצלתי

אם דנה ספקטור באמת למדה "לשים את האיבר הנכון על מה שאנשים חושבים", מדוע היא מתביישת לומר את המתבקש? מדוע היא מסרבת לקרוא לנו צבועים ומתחסדים ולהגיד לנו בפשטות ללכת לעזאזל? מדוע במקום, היא בוחרת להסביר את עצמה על פני שני עמודים עמוסים לעייפה באותיות קטנות ומתנצלות? דנה אולי איבדה לגיטימציה להתלונן על חדירה לפרטיות, אבל מותר לה להלין על מוסר כפול.

ואולי זו אני שדווקא חוטאת כעת, מתייגת את דנה בלייבל "אשה" ולא "בת אנוש". אולי זו דווקא אני כעת שעושה עוול לפמניזם. שמעידה על תופעה שאולי קיימת רק בדמיון. ואולי כל השורות הסותרות שלמעלה הן רק תזכורת למורכבות שלנו כבני אדם, שמראש מבקשת לא לשפוט, לא לסקול, לא לצלוב ולא להסיק מראש.

מצד שני...