"יש פה פתיחות מדהימה לסליזיות"

עם אלבומי תמונות מתפקעים בפייסבוק, גלריות בפליקר ופיקאסה וסרטונים של עצמכם ביוטיוב, נראה שהתיעוד האובססיבי הפך למעין כלי בידי כל מי שחושב שהוא חי את 'החיים הנכונים', בין אם את הלילות שלו הוא עושה בריף ראף או בגלינה/קלרה/מקום-אחר-עם-שם-של-רוסיות. כבר שש שנים שמרלין ברונקס, שהפך את תיעוד המסיבות למקצוע, חוסך לבלייני ניו יורק (ופעם בכמה חודשים גם מיאמי ולוס אנג'לס, לצד בירות של מדינות שונות באירופה) להביא מצלמה מהבית.

ברונקס בן ה-46, שעומד מאחורי האתר Last Night's Party ידוע בסגנון הצילום הפרובוקטיבי שלו, שבקלות ניתן לשייך אותו לקטגוריה שנופלת בדיוק בין טרי רצ'רדסון בגרסת המסיבות או Girls Gone Wild של ההיפסטרים. "הקו שמנחה אותי הוא קודם כל לעשות כיף - אני אוהב לצלם אנשים נהנים, שוברים מוסכמות, פורצים גבולות ועושים דברים שעדיף לא לדבר עליהם, אבל מומלץ לצלם", אומר ברונקס בראיון מיוחד שהתקיים בעת ביקור שערך בתל אביב לצורך איסוף חומרים לאתר החדש lastnightsparty.tv, שיתמקד בכל חודש בנושא או בלוקיישן אחר, כשאוקטובר מוקדש לתל אביב. "אמרו לי 'אתה פה שבועיים, סע לירושלים!', אבל באמת שזה לא מעניין אותי, לא שיש לי בעיה עם העיר, אבל אני אוהב לחרוש מקומות".

"לא הוגן להשוות בין תל אביב לערים אחרות"

בימים כתיקונם, כשהוא מסתובב בארצות הברית או באירופה, ברונקס חושב עם פאה ומשקפי שמש גדולות, גם בלילה, זאת כחלק ממה שהוא מגדיר כמחווה לאנדי וורהול (שנקבר באאוטפיט דומה). סוף ספטמבר בישראל היה חם מדי, כנראה, כך שהוא נאלץ להסתפק במגבעת בלבד. "אנשים מסתובבים בכל העולם ותמיד חוזרים עם מסקנות כמו 'המקום יפה' או 'האנשים נורא חמים', אבל מדובר בחוויה פרסונלית שכל אחד חווה על פי מי שהוא פגש ומה שהוא עשה - אבל בשורה התחתונה נהניתי, למרות שיש לי עוד הרבה פערים להשלים".

"בדרך כלל אני מגיע למקום חדש ומנסה להסתדר, בלי ליצור קשרים מוקדמים או לחפש מישהו שידריך אותי", אומר ברונקס כשהוא מסביר על האופן שבו הוא מתייחס לטיולים האורבניים שלו, "אני מעדיף להגיע למקום ולהתגלגל עצמאית ממסיבה למסיבה, רצוי מאחת כזו שיש בה אנשים יפים לכזו שיש בה אנשים יותר יפים". כשהגיע לישראל, הוא קיבל המלצה להגיע לליין מיסשייפס במועדון מילק/ברקפסט, המקבילה התל אביבית לליין מיסשייפס שנוסד בניו יורק ב-2003 (אותו ברונקס פוקד באופן קבוע), וזכה לאחר מכן להדרכה צמודה שהובילה אותו אותו בין השאר לתקלוט של מיס קיטן בהאומן 17, ערב קריוקי בריף ראף ומסיבת הסגירה בברזילי. "זה לא הוגן להשוות בין תל אביב לערים אחרות", הוא אמר ונמנע מלקבוע איפה כיף יותר, "אני נהנה בכל מקום שיש לי משהו חדש לגלות בו".

- איך היה היחס בארץ לצילומים בעלי אופי מיני, אתה חושב שהבנות בישראל יותר שמרניות ממקומות אחרים?

הצילום של ברונקס מבוסס לרוב על סנאפשוטים ממצלמת כיס כשהוא לוקח איתו לכל מקום, אפילו ללובי של המלון קראון פלאזה בעזריאלי, שם נפגשנו. רק כשהוא נתקל בבחורה יפה במיוחד, או "כזו שלא תהיה הכי יפה, אבל תהיה יותר נועזת בצילומים", הוא מתקן, מתחיל שלב הבימוי - בין אם זה לדחוף אנשים שמפריעים ברקע, לשלוח אותה לסדר את האיפור בשירותים, לבקש ממנה לשכב על המדרכה או לפתוח כפתור בחולצה - הכל הולך. "אין לי שום רקע השכלתי בצילום מלבד העובדה שאבא שלי עסק בזה, כך שלא התמונה עצמה היא שעושה לי את זה, אלא התהליך והסיפור שמאחוריה", הוא מסביר.

לקראת סוף הראיון, ברונקס מספר שלדעתו הוא השפיע משמעותית על איך שסצנת ההיפסטרים, בניו יורק ובכלל, נראית ומתלבשת כיום. "התחלתי לצלם במסיבות הכי מגניבות בתחילת העשור, וככל שהאתר צבר פופולריות, הסגנון האינדי-אלטרנטיבי שבו נהגתי לצלם התחיל לשכפל את עצמו. נראה לי שאני מראשוני ההיפסטרים", הוא אומר בגיחוך (אירוני ומודע לעצמו?) ולא מתבייש לסווג את עצמו תחת ההגדרה שכולם מתחמקים ממנה. למרות שברונקס מודה בכך שבכל אחד מהמסעות שלו הוא מתמקד בסצנה מצומצמת, כשמגיע שלב הפרסום באתר אתם יכולים, כך הוא מבטיח, לצפות לבלאגן: "בדיוק כמו ששילבתי פעם גלריה ממסיבת גג של ילדים מפוצצים בכסף עם מסיבה של מטאליסטים והכרחתי אותם להסתכל אחד על השני. זה מה שיקרה גם הפעם, רק עם היפסטרים, שיצטרכו לראות...", הוא עוצר את שטף הדיבור שלו כדי לחשוב לרגע, "היפסטרים אחרים".

- אז במה תתמקד בפעם הבאה שלך בישראל?

"האנשים שאתם מכנים Arsim, נראה לי שזה יכול להיות מעניין". ואז הוא נזכר, ושואל "איך קוראים לאנשים האלה שאמרו לי שיש פה מלחמה בינם לבין ההיפסטרים? אמרו לי שהם יודעים לשמוח ושכדאי לצלם גם אותם. נראה לי שהם הגרסה הישראלית לילדים העשירים אצלנו". אני מנסה לחשוב על הגדרה יותר מדויקת, אבל מעדיף לדבוק בקלישאה ונותן לו טיפ שישמש אותו כשישוב: "סחים, הם בכל מקום".