למען התדר הטוב

להתגעגע לימי הזוהר של הרדיו זה כמו להתגעגע למיטת סוכנות. אם אתה אדם ממוצע היודע להפעיל מחשב, תזדקק לשעת למידה לכל היותר על מנת לפתוח בלוג ולהדביק בו קישורים למוזיקה מיוטיוב - והנה, עשית את זה. אתה עורך מוזיקלי, אתה משדר לעולם. למרות זאת, בכל ראיון עם איש תרבות, או בכלל בשיחה נוסטלגית עם אדם מעל גיל שלושים, תמיד יגיע באיזה שלב זיק של געגוע למגיש הרדיו "שלו". ברדיו הקלאסי יש מימד גיאוגרפי, הוא קשור למקום פיזי. וזה מקור היופי שלו. הוא תלוי מיקום. כשמתרחקים מהמקום ממנו הוא משודר - אי אפשר לקלוט אותו יותר, הוא מתפוגג. בעידן האינטרנט, זהו רעיון בלתי נתפס.

התסריט מוכר: בוקר, אתם עומדים בפקק הקבוע. מפעילים את המכשיר ומחפשים משהו לשמוע. בהתאם למיקום שלכם, אתם סורקים דרך תחנות ברוסית, ערבית, חרדית והמון, המון פרסומות. לרוב תתאכזבו כמעט מכל ההיצע, תתמקמו על גלגלצ, בווליום נמוך, ברקע, בלית ברירה. קול אלמוני מרגיע אתכם, מהמהם בין שני שירים מוכרים מדי, ואם יש לכם מזל יספרו לכם על פקק שאתם כבר ממילא נמצאים בו, והשירים לא יעצבנו. זאת חווית הרדיו שרבים מדי מכירים בשנים האחרונות. ריפיון שכזה.

גאנג אוף ת'רי

שלושה גופים רשאים לשדר ברדיו בישראל: רשות השידור, היא הרשות הממלכתית, שאמונה על שידורי הרשתות הארציות, על שירותי הרדיו בשפות זרות ועל ערוץ 1 בטלויזיה, צה"ל, שבאופן אנומלי יחסית למרבית מדינות המערב - מחזיק בשתי רשתות ארציות פופולריות: גלי צה"ל וגלגלצ, והרשות השניה לטלויזיה ולרדיו, שתחתיה פועלות חמש עשרה תחנות אזוריות-מסחריות החולשות על מרחבי ישראל ועוד אחת שמשרתת את ההתנחלויות.

הרשות השניה טוענת שהתחנות האזוריות ממלאות את תפקידן הציבורי בהצלחה, ו"עומדות ביעדים". אני מנסה להבין מהם אותם יעדים. הצלחה נמדדת ביצירת עניין, בתרומה לשדה התרבותי-תקשורתי. במקום להקים מגוון של תחנות סקטוריאליות, שיקסמו למבחר גדול של מאזינים, חילקו את הארץ באופן מלאכותי והקימו כחמש-עשרה תחנות אזוריות קטנות, שאמורות להתקיים כגופים מסחריים. נוסף על כך, מוטלים עליהן הגבלים, היטלים, אגרות ומיסים, ועצמת השידור שלהן מוגבלת באופן שלעולם לא יאפשר להן להתחרות במפלצות הרייטינג הגדולות, הן קול ישראל וצה"ל, שמתוקף חוק-מצב-החרום שמתקיים במדינת ישראל מיום הקמתה, ומציב את הצבא למעשה מעל לחוק, קובע עובדות בשטח ומשדר לכל המדינה ממתקניו הצבאיים, מניידות השידור המאובזרות, מתופעל בכח אדם חינמי ומפיק רדיו איכותי ונטול פרסומות.

הפוך נטול טעם

הפתעה: גלגלצ היא לא תחנה רעה. כל מדינה זקוקה לפלייליסט, וגלגלצ נותנת עבודה. היא נשמעת מצוין, היא מקצועית, האותות נעימים לאוזן - ובעיקר - אין בה מקבצי פרסומות (למעט תשדירי שירות של כשתי דקות לקראת סוף השעה). לא לחינם היא התחנה המואזנת בישראל, אך קיים חסך בעוד תחנות שישדרו מוזיקה נטו. גלגלצ אהובה במיוחד על ידי אנשים נטולי טעם מוזיקלי. אלו אותם אנשים שיאזינו לה כל היום במשרד, בבית עם הספונג'ה וכשיצאו לחופשה בחו"ל יאזינו לה באינטרנט, במקום להחשף למוסיקה המקומית. אצל כל השאר קיים צימאון ברור לעוד תחנות מוזיקה.

המאזין רוצה להתכוון לתחנה מסויימת ביודעו שהוא יכול לסמוך עליה בכל שעה. התחנות האזוריות רוצות לשרוד, הן מתחכמות, הן מוצאות דרכים חדשות לעשות כסף, יוצרות ביניהן קואליציות, וממציאות סוגים חדשים של תוכן שיווקי. לעיתים הן מצליחו ליצור עניין ולסחוף, אולם לרוב הן לא מצליחות להגיע למסה הקריטית, ולא מצליחות לשמור על לוח שידורים קבוע לאורך מספיק זמן בכדי ליצור נאמנות. לא סתם תוכנית כמו "תוכנית הבוקר" עם טל ברמן ואביעד קיסוס, שרצה שמונה שנים ברדיו תל אביב ורדיו תשעים בשרון זכתה לקהל מאזינים אדוק ונאמן, שסלח להם על מקבצי פרסומות ארוכים. היא היתה טובה, הופקה במלוא הרצינות, ושרדה לאורך זמן.

סקס אפיל אף אם

למרות הכל, הרדיו הוא עדיין מדיום סקסי. המוני צעירים צובאים על המבחנים לגלי צה"ל בכל שנה, ומאות תיכוניסטים נבחנים בבגרות ברדיו ומפעילים את התחנות החינוכיות ברחבי הארץ. התחנות החינוכיות האלו, אגב, הן שמצילות את כבודו של המדיום בארה"ב, שם הן נקראות קולג'-רדיו, והן מהוות בית חם לכל אותה מוזיקה אלטרנטיבית משיבת-נפש שלעולם לא זוכה לזמן אוויר בתחנות המסחריות. כאן בארץ, התחנות החינוכיות הן סיפור של שברון לב. הן משדרות תחת רישיון של קול ישראל, שדואג להגמוניה של תחנותיו שלו ו"סידר" אותן כך שהן למעשה לא יצליחו להיקלט ולהשפיע באמת (רובן המכריע של ארבעים התחנות החינוכיות המפוזרות בארץ משדרות על אותו תדר בדיוק, בו זמנית, כך שהוא למעשה חסום ברוב האזורים ולא ניתן להאזנה בנסיעה) התחנות יוצאות הדופן הן קול הקמפוס בתל אביב שמצליחה בעבודה אינטנסיבית על הנוכחות באינטרנט ובשידור תוכן איכותי, ליצור ולתחזק את ההייפ שלה, רדיו הר הצופים בירושלים ותחנת קול הנגב.

באמצע השיממון וההזנחה, וההרגשה שפשוט אין מה לשמוע, צמח השנה מיזם רדיופוני חדש, בשם "תדר". זוהי תחנת אינטרנט משולבת בפאב שמקימיה, נטולי ניסיון ברדיו ככל שיהיו, השכילו להבין שאיש לא יגיע לשדר בתחנת אינטרנט קטנה, ומצד שני, סתם פאב בתל אביב, יהיה סתם עוד פאב בתל אביב. השילוב בין השניים התברר כהצלחה. האווירה הכמעט פיראטית שבתחנה הביאה מגישי רדיו ותיקים ומוערכים (איל פרידמן, דורי בן זאב) לשדר בה. המיזם הקיצי הזה הוא חד פעמי וצפוי להיסגר בקרוב, והוא בהחלט לא מתנהל באופן מקצועי, אולם כניסוי, הוא הצליח להוכיח שהקהל צמא לרדיו שנעשה מתוך אהבה. על טעם מוסיקלי אפשר להתווכח, אבל כשהאישיות של המגיש פועמת החוצה דרך המקלטים - זה מורגש מיד.

גילוי נאות: הכותב היה ועודנו שותף בפרויקטים שונים בקול הקמפוס, רדיו תל אביב, רדיו 90 ותדר.