הדבר האמיתי
עמרי רוזן הגשים חלום והצטרף לקהל של The Colbert Report - אבל זה עדיין לא הבהיר לו מה מושך אותו כל כך בתרבות אמריקנית
מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי לתרבות אמריקאית. זה התחיל בסיטקומים מחורבנים ואו קאנוניים שהייתי רואה בלי אבחנה בתור ילד והתפתח בהמשך לקולנוע ומוזיקה עצמאיים. את כל אלה יש, כמובן, גם בהרבה ארצות אחרות. גם בישראל. אבל משהו בי בחר: אמריקה.
לא שזה הישג גדול - אמריקה זה ברירת מחדל. אמריקה היא הכובש השקט (אם מתעלמים לרגע מכל המלחמות) - לא בחיילים ורובים, אלא בשחקנים, זמרים ומהנדסי מזון. אני בטוח שכל ילד בדור שלי שאכל בפעם הראשונה במקדונלדס אחרי שנים של בורגר ראנץ' הרגיש את התחושה המבלבלת שהוא סוף סוף מקבל את הדבר האמיתי, שרחוק שנות אור מהמונח "אמיתי".
אוקיי. אז הקלישאה על קציצות מהונדסות וכוכבי פופ מהונדסים היא נכונה. זה חלק גדול מהתרבות האמריקאית, וחלק שזוכה להרבה ביקורת צודקת - אבל גם ליותר מדי תשומת לב. הפיקסיז. אנימל קולקטיב. ג'ים ג'ארמוש. האחים כהן. הסופרנוס. המגן. ארסטד דיבלופמנט. אלן גינסברג. זאת רשימה קצרה וחלקית מאוד שגורמת לראש שלי להתפוצץ.
אני לא מיוחד באהבה שלי לכל אלה, אבל האהבה שלי אליהם מיוחדת. לא הצהרתי נאמנות לארצות הברית, הטעם המוזיקלי שלי עשה את זה במקומי, אבל הוא לא טרח להסביר לי למה. למה אני חי בתחושה שרק אמריקה מייצרת גאונות אמיתית? אולי המפגש פנים מול פנים עם המרכז התרבותי הגדול ביותר בארצות הברית יעזור.
סטיבן קולבר הוא גאון אמיתי והשבוע ראיתי אותו פנים מול פנים. אחד הדברים הכיפיים ביותר שעשיתי מאז שהגעתי לניו-יורק היה לשבת בקהל של התוכנית הסאטירית שלו, The Colbert Report. זה לא מסובך, רק דורש סבלנות. גם בניסיון להשיג כרטיסים, שכל הזמן אוזלים כי הם מחולקים בחינם באתר של התוכנית, וגם בהמתנה של שלוש שעות מחוץ לאולפן עד שהאקשן מתחיל. הסיבה שהיה שם כל כך כיף, שהרגשתי כמו מעריצה מתעלפת בהופעה של הביטלס, קשורה לזה שקולבר מודע לחלוטין לאוקסימורוניות שטבועה בתרבות האמריקאית - העצמאי והחתרני לצד המופק והמהונדס, והאופן שבו הם משתלבים אחד בשני, סותרים ומחזקים באותו הזמן - ומנצל אותה בכל המקומות הנכונים.
כי סטיבן קולבר הוא הייצוג המושלם של השילוב הבלתי אפשרי הזה. הוא קומיקאי שהתפרסם כשהגיש פינה בתוכנית הליברלית "The Daily Show" של ג'ון סטיוארט, שבה גילם דמות בשם "סטיבן קולבר" - הקצנה של פרשנים פוליטיים מערוץ החדשות הימני-פרנואידי פוקס ניוז. ככה, הוא מגיש במקביל את הקטבים השונים של החברה האמריקאית: האולטרה-שמרנית והסופר-מרדנית, המוסרנית והמשחיתה, המקובעת והרדיקלית, השטחית והגאונית.
זה לא הסבר מלא לכך שאני מתמגנט לתרבות האמריקאית, שמכילה ספקטרום שלם של יצירות הרבה פחות צעקניות ובומבסטיות מ-The Colbert Report. אבל זה כן מפגש אישי וישיר עם משהו שעד לפני כמה שבועות היה כמעט בלתי ניתן להשגה.
אבל האמת היא שאין לי שום מסקנה אישית מהחוויה הזאת - מיוחדת וטרייה ככל שתהיה. אולי זה כי ישראל היא כבר מספיק אמריקה ותל אביב היא כבר מספיק ניו-יורק וכי אני כבר מספיק אמריקאי, ולקרבה הפיזית לדברים שהערצתי מרחוק אין ערך מוסף, לפחות לא מעבר להתרגשות הראשונית. זה היתה אמורה להיות מכה לבטן, משהו שמוציא ממך את האוויר לשבועיים, משאיר אותך מתנשף, מביט למעלה על גורדי שחקים ומאבד את שיווי המשקל. אבל משהו בניו-יורק, אולי באמריקה בכלל, כבר לא עובד. זה יותר מדי לא יאומן בשביל להאמין שזה שם, בשביל להרגיש את זה. בסופו של דבר, אחרי שצפיתי בתוכנית של קולבר מאות פעמים במסך, כבר אי אפשר לראות אותה בשום אופן אחר, גם אם אתה שם, בתוכה.