מבוסם

הפאנק מת. אבל הוא מריח טוב. וזה שיפור בעיני, ובטח עדיף על האפשרות ההפוכה. אפשר לראות בפאנקיסטים סוג של צרפתים: מלכת אנגליה אוהבת אותם אפילו פחות מנשיא ארה"ב. כלומר, רייגן. בעולם של הפאנק רייגן תמיד יהיה הנשיא. שנות הנשיאות שלו הביאו לפריחה מדהימה בסצינה האמריקנית, שם הוא זכה לתיעוב שאפשר להשוות רק לסגידה, עם להקות מיתולוגיות כמו Reagan Youth. כמו הצרפתים, גם הפאנקיסטים אוהבים להשתלט על נדל"ן נטוש. הם לא טובים במלחמות אבל מעולים במהפכות. כמו הצרפתים, הם לא אוהבים להתקלח, אבל עכשיו יש להם בושם. כזה שאפשר להתיז על עצמך ולא רק לשתות כשנגמרת הוודקה.

לפאנק הוצמדו הרבה שמות תואר, וקיים העירפול הנצחי ביחסים בין הפאנק כאידיאולוגיה לפאנק כמוזיקה. זה עשה יותר מאשר לספק חומרים לשיחות נצחיות לפורומים באינטרנט בסוף הניינטיז. אבל העובדה היא שהפאנק, שמתקיים במרחב המשונה הזה בין "תנועה" חסרת מרכז לבין "קונספט", דווקא תמיד חגג את הכאוס הזה. הצהרות סותרות, בוז כלפי חוץ וכלפי פנים. הפאנק הוא מרחב שמסוגל לקיים גם את האנרכיזם הטבעוני של ה-Crass וגם את הלאומנות הפאשיסטית של Skrewdriver, וגם את סיד וישס בחולצת צלב קרס, מנגן על באס מנותקת מהמגבר בעוד שג'וני ליידון מכריז שהוא רוצה להיות אנרכיסט אבל לא מתכוון לזה, לא באמת (מה שהופך אותו ליותר אנרכיסט מבאקונין). כל הצדדים האלה יכולים בהחלט לתעב ולבוז אחד לשני (קראס בעצמם שמחו להכריז "כן זה נכון, הפאנק מת / רק עוד מוצר זול בשביל צרכנים" ובהמשך אותו השיר גם "הפאנק הפך לאופנה בדיוק כמו ההיפים / אין לזה קשר לך ולי"), אבל הם הצליחו לשגשג רק בגלל שהפאנק, האמורפי והמבולבל, היה זירה כל כך מספקת לפעול בה בזכות תכונות אלו בדיוק.

המסר הוא המדיום

ריח הוא החוש הכי מעניין. דיוויד ביירן מהטוקינג הדס (להקת פאנק) אמר ש"ריח גוף הוא חלון לנשמה". הפאנקיסטים שנאו היפים. היפים שנאו להתקלח. הפאנקיסטים שנאו להתקלח. פאנקיסטים בכלל לא קוראים ידיעות כמו "יצא בושם חדש על שמם של הסקס פיסטולס". אבל אני בטוח שזה יעצבן הרבה אנשים. אולי את בני דורם של הפיסטולז שהיו מספיק טיפשים בשביל ללכת אחריהם באמת, בלי שמץ של אירוניה או מודעות עצמית, בלי להבין שזו הליכה לשום מקום, פשוט כי אין מקום ללכת אליו, וגם אם יש, בטח משעמם שם. הנקודה היא כזאת: אני חושב שזה גאוני להוציא בושם על שם הסקס פיסטולז, תרמית הרוק'נרול הגדולה.

ללהקה שקמה בתוך חנות בגדים ושהייתה מספיק חכמה בשביל להבין שהיא תרמית מדיה, ושעשתה את זה עם מלקולם מק'לארן במקום עם מרשאל מק'לוהאן, שהבטיחה מהפכה, לא התכוונה לקיים אבל גרמה לה בכל זאת - אין מוצר הולם יותר להוציא מאשר בושם. לא דגני בוקר ולא שקיות זבל ממותגות. כמובן שהוא לא מריח כמו השיניים הרקובות של ג'וני, שכבר סידר אותן מזמן בקליניקה בלוס אנג'לס על התמלוגים מהפרסומות שעשה. הקטע של הפאנק תמיד היה לעצבן את האנשים הנכונים, אבל הוא כבר לא יכול לעצבן את הממסד, שהתרגל אליו והטמיע אותו לתוכו. אבל הפאנק צריך להמשיך לעצבן מישהו: אז עכשיו נעצבן את הפאנקיסטים. באמצעות הממסד. תעצרו רגע, תפנימו את זה ותעריצו את זה.

כי הבושם של הפיסטולז לא מריח כמו שתן או זיעה. הוא מריח כמו לימון ופלפל שחור. הוא רוקן את הסימנים האסתטיים ה"עמוקים", לכאורה, של הפאנק - הרפש - ונשאר עם עיצוב בריטי אירוני, הלוגו של הפיסטולז, וריח שאדם נורמלי אשכרה עשוי לרצות להתיז על עצמו. כשהפאנק נהיה ממוסד ובעל דברים משעממים ובורגניים כמו "מורשת", הדבר הכי פאנק שהוא יכול לעשות זה להשתין על המורשת על עצמו. זה בדיוק מה שג'וני רוטן - ג'וני ליידון - עושה בשנותיו עם פאבליק אימאג' לימיטד. השדרוג העצמי שלו, מחוליגן מהרחוב לג'נטלמן בריטי עם ניחוח קל של טירוף והמון נשמה, שכל והגיון בריא, הוא אחד מהדברים הכי מדהימים שקרו בתחום התדמית הציבורית. זין על אסתטיקה, על עומק, על המשמעות שחשבתם שאנחנו מייחסים לעצמנו / שאתם ייחסתם לנו. הדבר האותנטי היחידי שאי פעם היה בפאנק הוא ה"פאק יו" הזה, עם המבטא הקוקני השמנוני, והוא עדיין שם בפנים.

פאנק, אל תטיף

אני מעריץ את ג'וני ליידון. הוא הבין לפני כולם שיש הרבה יוקרה ושיק בלהיות רקוב מבפנים מאשר מבחוץ. שאם אתה מתיז על עצמך בושם אז יכניסו אותך למסעדה ואז אתה יכול לאכול בה או להפוך בה שולחנות, תלוי מה מתחשק לך באותו הרגע. כי הוא נאמן רק לעצמו ולא למעריצים שלו, שהוא שאל אותם בכנות מפתיעה, בהתבטאות שכבר הפכה מזמן לאגדה - "אי פעם קיבלתם את התחושה שמרמים אתכם?". אז זהו, שמרמים אתכם ואומרים לכם את האמת בו זמנית. אם לא האמנתם מלכתחילה (לא להאמין זה פאנק), אז תקבלו את הבושם בקריצה מבינה. מציעים שם "מהפכה בבקבוק", את "ריח האנרכיה", וזה בדיוק מה שהוא מדיף כפריט תרבותי. השקר הפרסומי הופך לאמת בלי לשים לב, או אולי דווקא במכוון. ליידון הבין שהוא יכול להתעשר על חשבון הממסד, ושזו דרך מצוינת לזיין אותו באמת, וגם שהגבולות בין "העם" ל"הממסד", זה שרוב הפאנק ינסה לשכנע אותנו שיש ביניהם יחסים ברורים מאד של קורבן ומקרבן, הם בעצם מטושטשים למדי. ג'וני ליידון בא להופיע בישראל למרות שכולם אמרו לו להחרים. במקום להתגונן בקשקושים ריקים על "מוזיקה שנושאת מסר של שלום ואחווה" (טוב, הוא קצת חטא בזה, אבל הוא כבר זקן ואני מוכן להחליק לו), הוא פשוט אמר, פאק יו, אני בא. תתמודדו עם זה. זה הרבה יותר פאנק מכל הלהקות שאמרו לך במה להאמין, בין אם זה בעליונות הגזע הלבן או בשוויון כל היצורים החיים.

שלושים שנה של אחד באפריל

הסוד הוא כמובן להתמסחר בכבוד. אפשר להחזיק את עצמך בכוח בשוליים, אבל בסופו של דבר צריך זוג ביצים ענקיות בשביל לעשות את מה שליידון עשה: להיות רדיקלי מדי בשביל כל סטראוטיפ שניסו להדביק עליו, גם בשביל הסטראוטיפ הרדיקלי עצמו. וזה מדהים, כי זה מפתה מאד להיות נער הפוסטר של המהפכה. אבל הוא העדיף גם לשחות בבריכת שטרות וגם להשתין בתוכה, פשוט כי הוא לא היה מוכן לתת לאף אחד להגיד לו מה הוא באמת או מה הוא אמור להיות. אז האיחוד של הפיסטולז נעשה בשביל הכסף וזה רשמי, וסיד וישס שימשיך להירקב כי הוא בכלל לא ניגן בהקלטות. נברמיינד דה בולוקס, תתעלמו מהשטויות. הנה הדבר האמיתי. בזכות העובדה שהוא כל כך פאנק, ליידון הוא כל כך מעל לכל הדברים הקטנים שמעסיקים אחרים שלא אכפת לו להתמסחר, לא אכפת לו מכלום. אי אפשר לשפוט אותו במושגים האלה בכלל.

ליידון מתקיים מתשומת לב, אבל הוא מעולם לא באמת הסתיר את הכוונות שלו - רק במידה מספיק שקופה בשביל להפוך את העסק ליותר מעניין. אם אתם יודעים שהולכים לרמות אתכם, ואתם באים כדי שירמו אתכם ונהנים מהחוויה בגלל הערך התרבותי, האירוני או הרעיוני שלה - או כולם בו זמנית - אז אי אפשר לרמות אתכם באמת. אני ממליץ לכולכם לקנות בקבוק או שניים של הבושם של הסקס פיסטולז. או לגנוב אותם מהחנות.

>>> ליהי אלבז על התדמית הציבורית של ג'וני ליידון

>>> ופה היא נפרדת ממלקולם מקלארן, שהלך לעולמו באפריל השנה

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר