ילדים, הם בכל מקום

>>> המפונקים

איתרע מזלם: הם נולדו וגדלו בחור. ההורים שלהם מתארים את החור שלהם כחור פסטורלי. כלומר, "ישוב קהילתי". אפשר להגיד הרבה דברים רעים על ילדים, אבל הם רואים את האמת. לכן הם רוצים לצאת מהחור הפסטורלי.

לא אכפת להם שזה פסטורלי, הם יודעים שאם זה ירוק אבל אי אפשר לעשן את זה אז זה ממש לא מעניין. לכן הילדים מציפים כל מקום שיש בו אספלט. הם מגיעים באוטובוסים, במוניות שירות, ברכבות (אם הן מגיעות לחור הפסטורלי). לפעמים ההורים מסיעים אותם. שמענו שמועות על כוסיות שמתניידות בטרמפים. זה נשמע לנו קצת כמו מיתוס מהניינטיז.

איפה תמצאו אותם: כל מיני קניונים של סחים שאנחנו אפילו לא יודעים איך קוראים להם. רשתות של בתי קפה. כיכר המדינה. בזכרונות הנעורים של סטודנטים בבינתחומי, קצינים צעירים ותקציבאיות במשרדי פרסום.

>>> הפריפריאליים

הם מגיעים מכל מקום שנמצא דרומית לאזור חיוג 03 (במקרה הטוב יש קליטה סלולרית ליד הבית שלהם). הם שחומים, אולי בגלל המוצא ואולי בגלל השמש היוקדת בערים שמתחילות בהברה "אש" ובערי הלווין שלהן. שזה קצת כמו להיות ירח של פלוטו - עוד שניה יחליטו שהמקום שאליו אתה נושא עיניים הוא בעצם גוש סלעי שולי וזניח.

לחלקם אין עתיד, והם עדיין לא יודעים את זה. כלומר, אולי בשנים הבאות הם יגיעו למשרות רמות (אפליה מתקנת) ויהפכו להיות "נציגינו בכנסת" או בדרנים פופולריים. ילדי הפריפריה תמיד יישארו כאלה. בינתיים הם מגיעים לתל אביב כמו פיל מעצבן בחנות חרסינה. אין להם מושג איפה הם. מבחינתם זה רצף של "מרכזים מסחריים". מבחינתנו זה סיוט שגורם לנו להידחק בבעתה לפינה של האוטובוס ולטחוב את הראש בין הרגליים. לא לשמוע ולא לראות.

איפה תמצאו אותם: ככל הנראה בנקודות מעבר בין הפריפריה למרכז (רכבת השלום ורכבת מרכז. לפעמים השוק כל כך גדול שהם חושבים שהתחנה המרכזית היא עיר בפני עצמה). מעבר לזה - הם בלתי צפויים ויכולים להגיח תמיד.

>>> ההיפסטרים

חלקם לא צריכים את החופש כדי להסתובב לנו מתחת לרגליים. הם נמצאים שם כל הזמן. מכיוון שרובם הגיעו ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה, ההורים ממנים להם שיעורים פרטיים שעוזרים להם להשלים את הפערים שהם צוברים בלימודים בגלל שהם מבלים במקומות שלנו עד לשעות מפוקפקות. אנחנו מחבבים אותם, אבל אנחנו גם שונאים אותם, אז הם במאזן שלילי. הם לא מזכירים לנו את עצמנו כשהיינו קטנים. הם מזכירים לנו את עצמנו עכשיו. ליתר דיוק: הם רואים בנו את עצמם-של-העתיד. וזה גורם לנו להרגיש זקנים.

סכנה משמעותית נוספת היא בהיפסטריות הצעירות. כיוון שבמילייה הזה גם בנות ה-25 נראות כאילו הן עדיין לא סיימו תיכון (ולא בגלל שהן נשרו), קל מאד לטעות, "לשכוח" לבקש תעודת זהות ולקחת הביתה מישהי שקמה מוקדם למחרת כי יש לה בגרות. בתנ"ך, לא נפשית. לא שזה קרה לנו, כן? לחברים.

איפה תמצאו אותם: על קו הריף ראף-פרוזדור-סלון ברלין-אמריקן אפרל, או כל מקום אחר שמגניב מספיק בשביל שהם ימצאו בו מודלים לחיקוי או ברמן שיסכים להגיש להם משקאות.

>>> הערסים

הארלם, מכירים? ככה זה מרגיש כשהם פושטים על העיר. מינוס הגרוביות. בנים בכובעי מצחיה לבנים ותת-מותגים מתוצרת ישראלית שיגרמו להם להרגיש הכי לוקסוס יסתובבו לכם בין הרגליים כאילו הם שולטים בעיר הזו. יש להם אהבה עזה לסיגריות לייט ונסטי אפרסק, ואם רק תהיה להם הזדמנות - הם גם יגנבו את הנשים שלכם, אבל דיר באלק אם תעיזו לפזול (לכל הרוחות, למה שתרצו?) לאלה שהם הביאו איתם מהבית.

אגב, יש מצב שהם נמצאים לכם מתחת לראדר כל הזמן, אבל החופש הגדול משחרר אותם מסורגי בתי הספר לעבר הרחובות. עד ספטמבר, פשוט תלכו ישר, אל תסתכלו לצדדים. אם קיבלתם כאפה, אל תנסו להחזיר, לא משנה כמה זה כואב - הכל בידידות. חייכו והמשיכו הלאה.

איפה תמצאו אותם: כל מקום שיש בו ברזלים לשבת עליהם. הם יסתלבטו עליכם למרות שהגיל שלכם כפול משלהם, יזרקו הערות מגעילות לבחורות שעוברות לידם, ובאופן כללי יטילו אווירה שמזכירה קצת את התפוז המכני, רק בלי הרפרנסים התרבותיים.

>>> התינוקות (0-6)

ועכשיו משהו שיגרום לנו להשמע ממש זקנים: תינוקות הם כמו מיחושים לא מזוהים בחזה. זה יכול להתפתח לכל דבר ומעלה מחשבות על ביקור אצל רופא. או על נפילה למשכב. לילדים לפני גיל שש אין אישיות. גם אחר כך אין להם הרבה, אבל אפשר לפחות להבין במה מדובר ולדחוף את הילד לקטגוריה אחרת, בהתאם. לפני כן הם כולם נמצאים באזור המעורפל "תינוקות". תינוק הוא כמו חתול לא מוצלח. הוא מרעיש הרבה, רוצה משהו - לא ברור מה, ולהבדיל מחתול, אם הוא יעשה יותר מדי רעש, יכולים לבוא אנשים משירותי רווחה.

הקיץ הוא תקופה קשה עבור שונאי התינוקות. האנשים העצלנים שעובדים בגני הילדים יוצאים לחופשה ארוכה, והורים לא אחראים, במקום לנטוש את הילד בבית לשחק בארון תרופות או ליד שקעי החשמל, עושים מעשה מזעזע ומביאים את התוצר למקום העבודה. אין מעשה יותר בלתי מתחשב מילד במקום העבודה: לא רק שזה מנחיל לילדים ערכים קפיטליסטיים פגומים על פיהם לעבוד זה דבר רצוי ("היי, ילד, בוא לעבודה, זה כמו לונה פארק"), זה גם הופך את חייהם של עובדים אחרים במקום לבלתי נסבלים, בדרך כלל באחד משני תרחישים: או שתסבלו מנוכחותם של ילדים ו/או הורים אחרים שעושים קולות מחרידים לצד ילדים של זרים (במדינות מתוקנות התנהגות כזאת תהיה עילה מוצדקת להזנקת צוות בילוש מיוחד), או שתסבלו מחפירות של נשים שנורא רוצות אחד משלהם. ג'יזס, תאמצו חתול.

איפה תמצאו אותם: צורחים משולחן של זרים בבית קפה, צורחים בבית של חברים שכבר לא מתחשק לבוא אליהם, צורחים באוטובוס (אחד האיומים), צורחים במקום העבודה (בצורה שונה מהבוס).