...ושאר האריות
אולי זאת נוסטלגיה לפוסט פאנק מהאייטיז, אולי כמיהה לגשם, ואולי געגועים למנדט, אבל ישראלים אוהבים את אנגליה - גם בכדורגל. ההפסד שלהם לגרמניה הוא הזדמנות נהדרת לנסות ולפרק את זה
1. בסוף שחטו אותם, את האנגלים. החזירו אותם הביתה בתוך ארון קבורה, דרמה של לוויה צבאית במחזה של חנוך לוין. עצוב וקצת פאתטי אבל גם מינון נכון של דרמה ותחושה של גורל מחורבן. למרות שלא משנה שלא ספרו את השער מהדקה ה-33. אז היה יכול להיות 4:2 במקום 4:1. זה קצת פחות מביך. רק קצת.
2. הבנתי שלפי הנימוס הבריטי אמורים לדייק. אני מגיע דקה לפני פתיחת המשחק, למרות שאני אוהד את הולנד. גורלם של הבריטים והגרמנים קצת רחוק מליבי. בריף ראף - מקום שהדבר הבולט בו ביותר הוא חוסר היחס שבין הדיבור סביבו לבין גודלו הצנוע - מקרינים בדרך כלל רק את משחקי הערב, אבל הפעם המקום פתוח ב-17:00. אנגליה היא חברה יקרה של חלק ניכר מיושבי המקום הקבועים (על אף שבארבעת השערים של הארים נצפה אחוז - נמוך , אבל יותר משהיה ניתן לצפות), וסביר להניח שלא רק בכדורגל. הקהל הוא אותו קהל של כל לילה רגיל כאן. עיתונאים, סטודנטים ושחקן צעיר עם עיניים שבנות אוהבות. בקיצור, אנשים שיכולים להרשות לעצמם לחמוק מהעבודה בשביל לראות כדורגל.
3. אנגלופיליה היא תופעה משונה שלא מתכננת למות. או להזדקן. מילא עבור הדור שגדל על הסמית'ס ומילא עבור הדור שגדל על בלר. אותם אני לא מאשים. אבל גם מבין מי שמסיים השנה אחד מהתיכונים היוקרתיים של תל אביב (עוד פלח אוכלוסיה נכבד בריף ראף, גם אם אחד שלא ממש מיוצג במשחק הזה) לא חסרים, בעיקר לא חסרות, מי שנושא את עיניו לממלכה המאוחדת.
4. מי שהוא אנגלופיל, בעצם מחויב לקחת את כל החבילה. כי הרי להגיע מאהבה למספר להקות מלונדון לעידוד נבחרת הכדורגל שלהם - זה דבר שיכול להראות הגיוני רק במקום כמו ישראל, שמצטיין בשילוב של פרובינציאליות עם טוטאליות (ויוצר מאלו תמהיל מאיים במיוחד). מה עוד האנשים האלה אוהבים? לכאורה קומדיות בריטיות, למרות שניסיתי לדבר עם כמה מהם על "Bottom" ולא הצלחתי. הם בעיקר אוהבים את מזג האוויר, אני חושב. אולי את הכותרת שבאנגלופיליה. את הרעיון שיש מקום אחר שאתה עורג אליו, בין אם היית בו פעם או פעמיים או גם בכלל לא.
5. בהפסקת המחצית שמים בריף ראף איזשהו דיסק שבשלב מסוים מגיע ל-"Shipbuilding" של אלביס קוסטלו. לא ברור לי אם השיר, שנכתב כמחאה נגד מלחמת פוקלנד, נבחר כמחוות תמיכה באנגליה - שאם הייתה מנצחת את גרמניה, הייתה נפגשת עם ארגנטינה ברבע גמר: סימולציה של המלחמה המטומטמת של תאצ'ר. או שמא זו הייתה עקיצה. לכבות את הסיגריה בפצע של טעות שיפוט מביכה. בינתיים כולם מתלחששים על זה שאנגליה עוד תתאושש במחצית השניה, השחקן עם העיניים צועק בקול רם באופן קצת לא פרופורציונלי למקום, לאווירה ולסיטואציה, מעודד את האנגלים. עכשיו זה 1943, אומר, נקודת המפנה. רק שאז הגרמנים הובסו בצפון אפריקה. בדרומה דווקא הולך להם טוב.
6. כי אף אחד, נניח, לא נוסע למנצ'סטר. על לונדון, לעומת זאת, אנשים חולמים על ימין ועל שמאל. נו, כן, שוב חנוך לוין. יש משהו קצת מכאני באהבה של הישראלים לאנגליה. אם אנגליה אז רק לונדון של הפנטזיות, הגשומה, הקרה, המעילים והאטובוסים. מי שפגש פעם תייר בריטי שמבקר בארץ, נגיד, מבין שהאנשים האלה לא באו ממקום רומנטי במיוחד. במדינות רומנטיות לאנשים יש שיניים נורמליות.
7. אולי זו ערגה למנדט הבריטי. ישראל, מדינה כל כך נוסטלגית. נוסטלגית, כי העתיד מפחיד. הדרך הכי טובה להצליח בישראל זה לחדש משהו "ישן ואהוב". כמובן שהעבר פה היה נוראי גם כן. בין אם בכיבוש הקולוניאליסטי הבריטי (אבל זה כל כך אלגנטי ונקרא "אימפריה" ויש תה ומלכה). בפלסטינים מגורשים מבתיהם ב-1948, בהערצה כלל ציבורית לקצינים (במקומם קיבלנו פליטי ריאליטי ואני לא יודע מה עדיף). לא שהיום טוב. גם היום נוראי. המנדט הבריטי הוא הרוורס של "גרמניה אחרת". פנטזיה על "המערב", שהוא תמיד אתר קלאסי של ציוויליזציה ורוגע. הנאציזם מוסבר בכך שגרמניה הפסיקה להיות מערבית, ועכשיו היא חזרה להיות חלק מהעולם הגדול. גם המנדט הבריטי הוא תקווה להיות חלק מהמערב. בדיוק כמו האובססיה התרבותית של עיריית תל אביב לתל אביב של שנות ה-30. העיר הלבנה שנוצצת בשמש אבל לא מזיעה. היום נדמה שכולם נסוגים לאט לאט לברלין.
8. אולי זה בגלל הדמורליזציה שבאי-ספירת גול השוויון ההוא, אבל במחצית השניה הגרמנים די מתקתקים את הבריטים כמו כלום. אני בודק ורואה שבטוויטר כותב הקומיקס המעולה וורן אליס - בריטי - לא מפסיק ללעוג לנבחרת שלו. "ככל הנראה הם חשבו שזה רעיון טוב לשלוח את ההגנה להפסקת תה אחרי המחצית," הוא מציע. בינתיים חבורה של ישראלים בריף ראף תומכים באנגליה בלי סייג. לא, זה לא בגלל שהם משחקים נגד הגרמנים.
9. אולי זה בגלל שאנגליה - לפחות אנגליה המדומיינת - היא ההפך המוחלט של ישראל. כל ערך שמעוגן היטב בדימוי העצמי של ישראל - סכנת קיום, גסות רוח, חום - עומד ביחס של היפוך מוחלט למה שאנחנו יודעים על אנגליה. שקר בה, היא נצחית (אפילו בתור האימפריה הבריטית) וכולם שם מנומסים מאד. אנגליה היא הבלתי ניתן להשגה ואם נלך לשם אנחנו נוכל להעביר גם את עצמנו איזשהו היפוך קוטבי שיהפוך את כל החסרונות שלנו ליתרונות.
10. רק אותו שחקן צעיר, שעדיין לא התגבר על כך שהעידוד הקולני שלו לא סייע לבריטים, קורא כמה פעמים בעצב, "לפחות במלחמה ניצחנו". שכחתי לציין שהוא גם סטודנט להיסטוריה.