ילדי לאטמות

בשנתיים האחרונות, ובעיקר מאז שיגר הציבור את בנימין נתניהו וכנופייתו למסדרונות השלטון ושלח את שיירי השמאל לגלות במרתפי המנדטים החד-ספרתיים, אי אפשר שלא לשים לב לתופעה חדשה ומרתקת: הימין הקיצוני לא מסתפק עוד בניהול המדינה בפועל ובאחיזה בשלטון עצמו, והוא מנסה להפוך לגורם הדומיננטי גם במרחב התרבותי-תקשורתי, כשהאג'נדה המרכזית שלו היא הוקעת כל מי שחושב אחרת כבוגד. זה התחיל ב"ישראל היום", שהפך תוך כמה חודשים מחינמון קריא-למחצה שתומך בביבי לאיום עסקי קיומי על מעריב וידיעות אחרונות, המשיך בארגון "אם תרצו" והקמפיינים הדר-שטירמריים שלו נגד נעמי חזן ושאר עוכרי ישראל, ונמשך בשבועות האחרונים, עם פלישתו לתודעה הציבורית של אתר "לאטמה" בעקבות ההצלחה האינטרנטית של הסרטון המביך "מרמים את העולם", ששוחרר כתגובה ציונית הולמת למחאות בעולם על הרג תשעה מפעילי המשט לעזה בידי צה"ל ונחשב משום מה כפסגת ההסברה הישראלית בעשור האחרון.

מקריאה על פרשת הסרטון והסרתו מיוטיוב (קונספירציה אנטישמית ולא עניין טכני של זכויות יוצרים, כמובן), ומצפיה בראיון עם מייסדי האתר שנערך בתוכנית "דיבור חדיש", אפשר להבין שעיקר הפעילות שלהם מתמקדת ביצירה והפצה של סאטירה ימנית. אבל פשפוש מעמיק יותר בציציות האתר מגלה התמחות מרכזית אחרת לגמרי, בענף ספורט שהפך פופולרי מאוד בתקופה האחרונה: ציד שמאלנים בתקשורת. בתחילת השבוע, למשל, העזו החברים מוואלה! תרבות לפרסם ביקורת, חריפה אבל מנומקת, על פרק הבכורה הטלוויזיוני של סדרת האנימציה "אחמד את סלים". לא עברו שעות ספורות, והקומיסרים מטעם עצמם ב"לאטמה" מיהרו להיחלץ לעזרת אחיהם לתעשיית ההומור הימני ופרסמו מאמר תגובה הנוזף בוואלה! תרבות על החריגה מתחום הסיקור שהתירו לו השלטונות ועל כך שהעלו בדעתם להתייחס לתוכן הסדרה ולא רק לצורתה. התזה של הכותב, על פיה "הכתבה היא רק תירוץ לשטיחת השקפת עולמו של הכותב, שהיא השקפת העולם של וואלה ושל כלי תקשורת נוספים, לפיה אין קשר בין אלימות לערבים או לאיסלם וחל איסור חמור להצביע על קשר כזה", מתעלמת באלגנטיות מהפתיח הארוך שסקר את הטיפול המוצלח יותר של סאות'פארק בקשר הזה בדיוק, כנראה מכיוון שלא לקה בפשטנות ההולמת טיפול במוסלמים.

להתעצבן לבד - פחות נחמד

הטבילה הראשונה במימי "לאטמה" דווקא מותירה תקווה שאולי, כמו שטוענת עורכת האתר קרוליין גליק בבלוג שלה, הוא אכן יצליח "להרחיב את גבולות השיח הציבורי בישראל" ויגיש תכנים ימניים אינטליגנטיים שניתן יהיה לנהל איתם דיון מפרה. האתר מעוצב בחביבות באדום פציעה ושחור כביש, דף הבית מאורגן באלגנטיות מרושלת, ניכר שבוני האתר יודעים איך תוכן אינטרנטי צריך להתנהג ב-2010, הסלוגן "למה שתתעצבן לבד" מגדיר במדויק את מאפייני קהל היעד הטוקבקיסטי של האתר - התלהמות ועדריות - ויש לו גם שם קליט שהולם את הנטיות הפוליטיות שלו: אלימות אבל עם קלאסה, מהסוג שכמה מחיילי צה"ל נוהגים להפעיל על פלסטינים אקראיים למטרות הרגעה. גם הביוגרפיה המרשימה של גליק, עורכת בכירה בג'רוזלם פוסט', בעלת שני תארים מאוניברסיטאות אמריקניות יוקרתיות ועבר מקצועי שכולל השתתפות במו"מ עם אש"ף בימי הסכם אוסלו ועבודה ככתבת שטח במלחמת עיראק, רומזת שאפשר לצפות פה לעבודה רצינית.

למרבה הצער, בשניה שמעמיקים מעט יותר בחדירה למעבה השלולית, מגלים שהימין שוב דופק אותנו בהבטחות ללא כיסוי. נתחיל דווקא בקטעי הוידאו ה"סאטיריים", ספינת הדגל התוכנית של האתר. ברמה ההפקתית דווקא ניכרת השקעה, ומרגישים שהיוצרים יודעים דבר או שניים על ויראליות באינטרנט. המימון האמריקני שמתדלק את "לאטמה", עם זאת, מתקשה להסוות את העובדה שמדובר בתעמולה פשטנית שמאמצת את הכלים הצורניים של סאטירה אבל נכשלת בהסוואת טיבה האמיתי - וחמור יותר, פשוט כמעט לא מצליחה להצחיק. התכנים, המכוונים כנראה לפלג נמוך המצח בציבור היהודי בישראל, נעים בין מיחזור טענות מופרכות על האנטישמיות של אובמה, השוואת הבדואים לגנבים ואנסים, האשמת נשיא טורקיה בטרור ובשאר אסד בהיותו רוצח המונים, הטחת עלבונות פיזיולוגיים-סקסיסטיים בטלי פחימה וענת קם ("כך תהפכי מסתם חננה עם שיניים עקומות לכונפה אמיתית") ובעיקר - השלכת רפש אובססיבית על עיתונאים ישראלים ועמיתיהם באקדמיה.

אם תרצו, אין זו כתבה

החגיגה האמיתית, כאמור, מתחילה כשמגיעים לאותם חלקים באתר שמכילים טקסטים שמתיימרים לבקר את התקשורת הישראלית, הנשלטת, על פי הבלוג של גליק, על ידי קבוצת הקושרים שהיא מכנה "השמאל ההזוי". בדף המיוחד המוקדש לסימון אויבי העם הללו אפשר למצוא מאש-אפ של דמויות כמו יאיר לפיד(?), בן כספית(??), עפר שלח, רינה מצליח, רזי ברקאי, שדרן הרדיו אריה גולן וסימה קדמון. ההפניות מקושטות בתמונות מצ'וקמקות במכוון, כשבמקרה של קדמון הוחלפה תמונתה, כסוג של דאחקה עוקצנית, בתמונה (מצ'וקמקת) של חיים רמון. בדחנים. התוכן הוא שקשוקה רעילה של קטעים מהביוגרפיות של העיתונאים עם כתבות "מרשיעות" שפרסמו ועלבונות אישיים, כאשר המכנה המשותף לכולם הוא כפי הנראה תמיכתם בנסיגה מרצועת עזה והיותם בולטים מספיק כדי להתנגח בהם כמי ש"שולטים בתקשורת". אבל יותר מהפרנויה ומהשנאה האובססיבית לכל מה שריח קל של שמאל נודף ממנו, המאפיינים הבולטים ביותר כאן הם הבורות והחובבנות: הכותב האלמוני שאחראי לפרופיל של סימה קדמון, למשל, זוקף לגנותה את השימוש בכינוי "דגנרל" ובביטוי "אין שכל" ככותרות לטקסטים העוסקים בבוגי יעלון והרב עובדיה (בהתאמה), כשהוא מתעלם או אינו מודע לקיומו של תפקיד בעיתונות המכונה "עורך", אדם הנותן כותרות לטקסטים של כתבים.

דוגמה קיצונית עוד יותר לעליבות של "לאטמה" אפשר למצוא באותו עמוד, כאשר לצד דמויות העיתונאים מופיעה הפניה ל"תחקיר" מאת שוקי בלס, טקסט מקושקש המתיימר לחשוף כיצד "ידיעות אחרונות", לטענת הכותב, "פועל בשיטתיות לפגוע בתחושת הצדק של הציבור בארץ, באמצעות מתקפה מתמשכת נגד צה"ל והמשרתים בו, זאת כמובן על מנת להביא לנטרול יכולת ההגנה של צה"ל". ההוכחות לקיומו של אותו קמפיין חתרני הן מספר כתבות שעסקו בסרבני שירות צבאי מהשמאל באופן לא תוקפני דיו לטעמו של בלס, העובדה כי העיתון פרסם תחקיר על התעללות בגופות מחבלים בצבא וראיון שער ב-7 ימים שנערך עם ארבעה ראשי שב"כ לשעבר, שהעזו לחצות את הקוים ולאמץ כמה מתפיסות השמאל המתון. בין חרטוט לספקולציה, מספיק הכותב להשחיל האשמה חסרת בסיס כלפי אנשי "שוברים שתיקה" כי הם עושים קופה מהרצאותיהם בחו"ל. ראיות? נימוקים? בקשת תגובה? התייחסות כלשהי למקום ש"ידיעות אחרונות" נתן על אותו שער ממש לטיפוסים כמו כצל'ה, או להיותו טבלואיד שעמודי החדשות שלו מקפידים על הטיה מרכזית-ימנית ומשתדלים לרוב ליישר קו עם גרסת דובר צה"ל? לא בלאטמה, איפה שקונספציה משמשת תחליף לעובדות ותאוריית קונספירציה מופרכת מוצגת כניתוח אנליטי.

מוסיפים עוד סמולן למדורה

אפשר להמשיך בזה עוד ועוד, אבל הגלישה בלאטמה היא חוויה קצת מייגעת, אז אני אדלג ישר לשורה התחתונה: ידידים, הסרחתם. מאנשים צבעוניים כמוכם קיוויתי לעבודה קצת יותר יסודית. מאתר ששם לו למטרה "לחשוף את פרצופה האמיתי של העיתונות כדי להעלות את השיח הציבורי לרמה הראויה לציבור הישראלי" הייתי מצפה לעדויות מדמיעות של פרחי עיתונות ימניים שנופנפו בראיונות עבודה או שקידומם נעצר בשל עמדתם הפוליטית, לסיפורים על עורכים ממושקפים שמצנזרים כתבות וטורי דעה ולתיעוד מסמר שיער של שוחד ששלשלו ארגוני שמאל רדיקלי לכיסם של עיתונאים בכירים, או לפחות לסרטונים שמצליחים להעלות רבע חיוך - אבל כל מה שאתם מספקים היא תלולית של השתלחויות בטעם רע וזרם של תזכורות לכך שחלק מעיתונאי ישראל אוחזים בעמדות פוליטיות לא ימניות, אותן הם מעולם לא טרחו להסתיר - לידיעתכם, אגב, לא מדובר עדיין בעבירה על החוק, אם כי אין ספק שאלכס מילר וגדעון סער יגיעו גם לזה בקרוב.

ומילא אני - אבל לדיון הציבורי ולקהל היעד הפוטנציאלי שלכם, דהיינו הציבור הימני בישראל, מגיע קצת יותר. התחממות מיוזעת סביב מדורת השבט עליה מבעירים את השמאלן התורן מספקת אולי לחלקם ריגוש זול, אבל לחזור וללבות שנאה סביב מידע הידוע לכל ודיסאינפורמציה בשקל זאת לא בדיוק בשורה תרבותית מרעישה - במיוחד כשזה מגיע מאנשים שמתבלבלים ושוכחים שתפקיד התקשורת הוא לבקר את גופי השלטון ולא לדברר אותם, ושהמושג שלהם על האופן בו מערכות עיתונאיות פועלות הוא כל כך קלוש, עד שהם מסוגלים לטעון שסלבס ישראלים זוכים בתשומת לב תקשורתית בעיקר כי הם חברים של עיתונאים. במחשבה שניה, כשזוכרים שמדובר במי שמצליחים להרגיש כקורבן גם כשצה"ל תוקף ספינה לא חמושה במים בינלאומיים, מבינים איך אפשר גם להחזיק בכוח שלטוני וגם להרגיש תמיד כצד החלש והנרדף, גם לנסות לסתום את הפה לכל מי שחושב אחרת וגם לטעון שבכך אתם "מרחיבים את השיח הציבורי". ניגרז, פליז.

(היי לאטמה בויז, אנחנו יודעים שתקראו את זה, אז בואו נעזור לכם: גם אנחנו, ב-nana10 תרבות ובידור, שמאלנים קיצונים. מכיוון שאתם אנשים עסוקים שזמנם קצר ויקר, קיבצנו למענכם את הכתבות הכי בוגדניות שלנו)

>>> עמית קלינג ואלכס פולונסקי מכפישים את לוחמי השייטת האמיצים

>>> וגם את צה"ל, הממשלה והעם היהודי לדורותיו

>>> הקלינג הזה, אגב, השתמש בשמו של ז'אן פול סארטר בשביל להשמיץ את המדינה

>>> ואומרים שהוא גם סחבק של ענת קם או משהו

>>> נמרוד צוק משתמש בהופעה של פלסיבו כתירוץ לשטוח את דעותיו הפוליטיות המסוכנות והלא רלבנטיות

>>> וגם בביטול ההופעה של הפיקסיז

>>> פה הוא משמיץ את כצל'ה

>>> וכאן הוא מעליב את מייקל ג'קסון. זה לא מאוד קשור, אבל מחר יום השנה

נמרוד צוק: טוויטר / כל הכתבות