הגברים של שדרות אדידס

דיוויד בקהאם, איאן בראון, סנופ דוג, נואל גלאגר וניל ארמסטרונג - לא, זוהי אינה תחילתה של רשימה של סלבריטאים/מוזיקאים שלא יגיעו לישראל בגלל המצב הבטחוני, אלא רק חלק מהמפורסמים שתמצאו בפרסומת החדשה של אדידס. כמה היא עלתה, לאן נעלם המיתון ולמה, לכל הרוחות, דיוויד בקהאם נחשב עדיין ככדורגלן לגיטימי הן רק כמה מן השאלות שנשאלו לגבי הפרסומת המדוברת, שנחתה ביוטיוב שניה לפני שהמונדיאל מתחיל - ולא יהיה גבר אירופאי עם כרס בירה ונבחרת עלובה שלא יתלהב ממנה.

אך פרסומות שעולות יותר מתקציבה של מדינה אפריקאית בינונית הן לא דבר חדש, ובטח לא אחד שמצריך טור: כבר שנים שפפסי, נגיד, משלמת מיליארד דולרים בשביל שאיזו ביונסה/בריטני/כריסטינה יעלו מול המצלמות בביקיני ויכריזו בפני העולם כמה הן אוהבות משקאות מוגזים/טמפונים/לגלח את הראש ולשרוט כל מכונית בלוס אנג'לס עם מטריה אנגלית. מה שמעניין כאן, לעומת זאת, הן שתי עובדות:

1. אותה פרסומת הכניסה את חברת הספורט באופן רשמי לפנתאון תאגידי הענק המצוידים בפרסומות בלוקבאסטריות עתירות כוכבים בכל גמר "סופרבול", מונדיאל או ליגת האלופות (הנוכחים: נייקי, פפסי, קוקה קולה, ג'ילט ושאנל) - והיא הולכת לנסות למרפק בדרך לבאזז שמות שספק אם הייתם רוצים לעצבן.

2. היא קולנועית ברמה ש"הנסיך הפרסי" ו"סקס והעיר הגדולה 2", שרצים כרגע בקולנוע, בחיים לא יצליחו להיות.

המורשת התרבותית של דרום אפריקה

אז מה היה לנו כאן, בעצם? - הומאז' מדויק לסצינת הקנטינה מ"מלחמת הכוכבים" הראשון - עם קריצה קטנה ל"מחוז 9", סרט החיזרים המדובר שהתארח - כמו המונדיאל - בדרום אפריקה (בניחוח אפטרהייד: חיזר מכריז בפני סנופ דוג שהוא לא מחבב אותו) וחוצנים שמנסים להחתים את בקהאם לקבוצה שלהם, ככל הנראה מכיוון שרק לפני שניה נחתו בכדור הארץ, וטרם יידעו אותם שהרגל הימנית שלו רצויה במגרש כדורגל בערך כמו סופת טורנדו.

הסוכנות שחתומה על היצירה הקולנועית הזו היא סיד לי, שהוקמה בשנת 1993 ונחשבת כקטנה באופן יחסי. בשבילם, לקבל חשבון כמו "אדידס" שווה בערך לסיכויים שאנג'לינה ג'ולי תחליט לצעוד על שטיח האוסקר האדום בשמלה של כלבו רלי רק שבמקרה הזה - זה עבד: דריבלים, חיוכו הזחוח של רונאלדו ושאר קלישאות לעוסות מעולם הכדורגל נשארו בחוץ, ואת מקומן החליף סיקוונס קולנועי ארטיסטי, מפולפל בסרקאזם ברים משובח א-לה "Barfly" של בוקובסקי: גלאגר ובראון מלחששים בפינת הבר כשני אוהדי ניוקאסל שרופים שכרגע צפו באלן שירר נכנס לג'וינט והאן סולו אחד מבולבל - אדידס דחסה יותר עלילה ממה שמצאתי ב"סקס והעיר 2" לפרסומת בת שתיים וחצי דקות. הסלוגן - "לחגוג את המקוריות" - משחרר את החברה ממחויבות למגרש המדושן שנייקי מספקת לנו מידי שנה. ומה שהכי מרתק, פרט לעובדה שהחברה מסמנת את אחד ההישגים הקולנועיים ביותר שנראו בפרסומת, היא החזית שנפתחה בינה לבין נייקי בגזרת יחסי הציבור.

קלישאת דשא

אדידס שברה את השבלוניות של פרסומות חברות הספורט - ועוד בתקופת חג המולד שלהן - המונדיאל. מעבר לפרגון הרגעי, זה אומר שאדידס הכניסה את עצמה לקרב שספק אם יש לה את הכלים הפיננסים והקריאטיביים להיכנס אליו: היא לא בדיוק אנדרדוג, אך מעכשיו, כל מונדיאל, ליגת אלופות או גמר פרמיירליג בו פרסומת של נייקי תשתחל, תצטרך אדידס להשתרך אחריה במסר בועט (תרתי משמע), עם יותר כוכבים ובהומאז' לקלאסיקה אחרת.

אדידס, שחתומה על פרסומת לא פחות טובה אך הרבה פחות מצוחצחת על קו הנעליים שלה, גם בכיכובו של בקהאם, מצליחה כבר שנים לייצר פרסומות מעולות, אך זה בדיוק מה שהן: פרסומות. ארבע שנים בשבילנו הן עתיד רחוק, אך לא בשביל החברות המתחרות, שיגיעו בפעם הבאה מוכנות ומעניינות יותר: להטוטי כדורגל בחוץ, סרט קצר בפנים - ערכו לנו היכרות עם העתיד של הפרסומות שלנו והותירה את תעשיית הפרסומאים בפה פעור - זהו עתיד מעניין, מרתק וקריאטיבי, אך אולי יותר מהכל: פאקינג יקר.