פרסום איסור

הרבה זמן כבר שלא צחקתי מול עיתון. מקסימום חייכתי על איזו קריקטורה נחמדה. אבל העמוד המדובר ההוא של ידיעות אחרונות, עם המאמר המושחר בחלקו, גרם לי לעשות זאת. הרגשתי שאני שותף לבדיחה פרטית. יחד עם עוד אלפים שיודעים לקרוא בלוגים מחו"ל או שקיבלו הזמנה לקבוצה בפייסבוק שלא ממש אכפת לה מה אוסרים לפרסם בתקשורת ומה לא. בדיחה פרטית זה בטח לא מה שאני רגיל לקבל מעיתון כל כך ממלכתי.

גם הקטע הזה שבו כולם פתאום חזרו לדבר על זכויות העיתונות וחופש הדיבור ושקיפות משפטית. זה היה שינוי מרענן, אחרי לפחות שנתיים שדוברו בעיקר בגוונים של "יש פה יותר מדי דמוקרטיה". הייתי רוצה להאמין שאולי הפרשה הזו תשמש כהצגת תכלית למדרון החלקלק בו המדינה הזו נמצאת מזה כמה שנים. במדרג חופש העיתונות של הארגון "עיתונאים ללא גבולות" לשנת 2009, ישראל הגיעה למקום ה-93 (ב-2008 זה היה המקום ה-46) מתוך 175. אולי היא תעיר כמה אנשים. אני בספק.

עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון: צווי איסור פרסום שמשתיקים מעצרים, בלי קשר לכמה פתטיים הם נהיים אחרי שהדבר כבר התפרסם גם בבלוגים בישראל וגם בגופי תקשורת רשמיים בחו"ל, הם עניין מדכא, מרתיע ומבשר רעות. אבל עוד יותר מדכא לחשוב על זה שפוסטים ארוכים ומנומקים בבלוגים, או בדיחות שנונות, יתחלפו עכשיו בחמש מאות טוקבקים של "בוגדת!!!!!!11". למשך כמה שבועות היה כאן כיף (לבלוגרים, לא לענת קם. ענת קם נמצאת במעצר בית) והכיף הזה היה חתרני. אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שזה קרה.