כיוון לירוק
המדינה הכי ירוקה באירופה (אפילו יותר מגרינלנד) חוגגת השנה - יחד עם כל מי שמחפש תירוץ להשתכר - את יום פטריק הקדוש, אז נזכרנו בכמה אירים שאנחנו אוהבים במיוחד
1. קונאן או'בריאן
קשה לפספס את העובדה שקונאן או'בריאן, מנחה הלייט-נייט המוכשר (וה מקופח) ביותר בעולם כרגע, הוא אירי. קודם כל, הוא כל כך חיוור שאפילו קירות נראים לעומתו שזופים במקצת. הוא ג'ינג'י. הוא גבוה יותר מגורדי שחקים מסויימים בתל-אביב. והכי חשוב: הוא אוהב את העובדה שהוא אירי ומשחק על הקלף הזה: מדבר במבטא מצחיק, מתחפש ללפרקון ורוקד כמו מישהו שנכרתו גפיו העליונות.
אז נכון, הוא מנציח את הסטריאוטיפ האירי-אמריקני כאשר הוא מספר בדיחות בהן האירים הם או שוטרים או עבריינים (מה שהיה נכון בניו יורק ובוסטון של שנות השלושים, וגם בסרטים של מרטין סקורסזה), מלגלג על אירלנד הקטנה, הירוקה והמשעממת ומתפלל – בהומור – שהלוואי והיה נולד למוצא אחר. כאילו שהוא לא יודע להעריך את כל מה שהמוצא שלו נתן לו (נגיד, את ההופעה בכתבה זו). השורה התחתונה היא שהוא מנציח את הבדיחה על האירי השיכור, הג'ינג'י והחיוור שנכנס לבר, והוא זה שמלמד את הילדים האמריקנים כל מה שהם יודעים היום על אירלנד – בה יש לא יותר מ-6 מיליון איש – ועדיין מצליחה לעשות רעש חזק כמעט כמו ישראלי ממוצע. (ליהי אלבז)
2. ג'יימס ג'ויס
לא ברור מאיפה להתחיל להתייחס ליוצר כמו ג'יימס ג'ויס. מ"יוליסס", יצירתו המונומנטלית, אולי הדבר הכי מרשים שמישהו בנה מהשפה האנגלית במהלך כל המאה ה-20, אם לא יותר מכך? או אולי דווקא מ"דיוקנו של האמן כאיש צעיר", השאפתני פחות אך המקסים והנגיש הרבה יותר? אולי מאנקדוטה על הופעתו המשעשעת כדמות במחזה "Travesties" של טום סטופארד, שהוא בכלל פרודיה פרועה על "חשיבותה של רצינות" (של אוסקר וויילד, עוד אירי נכבד שרצינו להכניס לרשימה, אבל ליהי טענה שליאם ניסן יותר חשוב)?
אז ננסה כך: כן, קודם כל בגלל השפה. ואחר כך גם בגלל השפה ובגלל התפקיד שהיא תופסת בכתיבה של ג'ויס: היא הכל - היא הדמויות, הנופים והמשמעויות, ויותר מאשר רק המתווכת של אלו אל הקורא. בעולם מתוקן דווקא החג שהוליד הספר - "Bloomsday" (על שם גיבור הספר, לאופולד בלום) היה הופך לחג האירי הנחגג ביותר בעולם, והיינו חובשים כובעים ירוקים מטופשים דווקא ב-16 ביוני, היום בו מתרחשים כל האלף ומשהו עמודים של "יוליסס". (עמית קלינג)
3. שיין מק'גוואן
אין אדם יותר אירי משיין מק'גוואן, שמחזיק בטייטל הנחשק כגבר השיכור ביותר עלי אדמות (אל תדאג, צ'רלי שין, גם מקום שני זה מכובד), אלא גם נולד ביום חג המולד (ה-25 בדצמבר) ושאב את כל ההשראה המוזיקלית שלו ללהקתו, ה-Pogues, מיוצרים ומשוררים איריים. את מקגוואן אנחנו אוהבים בעיקר בגלל השיר החד-פעמי "Fairytale Of New York", שמגיע לתחנות הרדיו האמריקניות, איריות ואנגליות חודש לפני חג המולד ולא מתנער מהן עד אחריו. אנחנו אוהבים אותו כי הוא סמל הרוק-אנ-רול האולטימטיבי, עם בעיות הסמים והאלכוהול של פיט דוהארטי והשנאה הכללית לחיים של טום יורק. אם לא מחשיבים את בונו (ובינינו, אין סיבה להחשיב את בונו), הוא גם הרוקר המזוהה ביותר עם אירלנד, כך שאי אפשר להתכחש לעובדה שמקגוואן הינו אגדה בחייו. בשלב הזה, נסכים לקנות כל דבר שהוא יוציא, בין אם זה דיסק טכנו או ספר אוטוביוגרפי הנכתב על ידי הכבד שלו. שיין הוא לא רק גאון, אלא גם אירי גאה. (ליהי אלבז)
4. ג'ימי מק'נאלטי
בסדר, אז מה אם ג'ימי מק'נאלטי הוא בכלל דמות בדיונית, והשחקן שמגלם אותו, דומיניק ווסט, הוא בריטי לגמרי? מק'נאלטי, הבלש הקשוח והמרדן מהסדרה המדהימה "הסמויה" ("The Wire") הוא גם אחד הסטראוטיפים הבולטים ביותר לאירים-אמריקאים: הוא בחור קשוח, ערמומי (כאן אפשר היה להשתמש בביטוי המעצבן "חוכמת רחוב", אבל כאמור, מדובר בביטוי מעצבן, ועל כן לא נשתמש בו) ובעל מה שנראה כקיבולת אינסופית לוויסקי (יחסית לשוטר, אגב, מספר הפעמים בהם מק'נאלטי נכנס לרכב שיכור לחלוטין, מרשים למדי) - על אף שגם שותפו שחור העור, באנק מורלנד, עומד בקצב שלו היטב.
אבל אם אתם צריכים עוד תזכורות לאיריותו של מק'נאלטי מעבר לוויסקי, שם המשפחה והמבטא, אז מספיק לראות פרק אחד, לא משנה איזה - מישהו כבר יציין את מוצאו, בדרך כלל לרעה. לעיתים הם היו מסתפקים בלקרוא לו "אירי מניאק" אבל היצירתיים היו מפליגים לבדיחות נוסח "מה הדבר הכי גרוע שאפשר לגלות על אישה? אירי שיכור". (עמית קלינג)
5. ליאם ניסן
נתחיל מזה שליאם שיחק את אוסקר שינדלר בסרטו של סטיבן ספילברג, מה שכבר מוסיף לו עוד כמה נקודות לרזומה. שנית, ניסן, שמעיד על עצמו כגבר שקשור ליהדות, ארז את ילדיו שנה שעברה ולקח אותם במקום לבית נופש בהוואי, לאושוויץ, שם סיפר להם על זוועות השואה. הוא שחקן מצוין, אדם אינטליגנטי ואחד האנשים היחידים שמסוגלים לעשות קומדיות, דרמות וסרטי פעולה מבלי להוריד מאיכות המשחק הוירטואוזית שלהם. התלבטנו אם להכניס לכאן את דניאל דיי לואיס ("זה יגמר בדם") – השחקן זוכה האוסקר החצי-אירי חצי-יהודי – אך בניסן יש את הקסם האירי הבלתי ניתן לפיצוח. ליאם, שהגיע לעסקי השעשועים בטעות ובכלל למד פיזיקה ומחשבים באוניברסיטת בלפסט (מקום מאד אירי), הפך לאחד השחקנים המשובחים בעולם אחרי שהתערב עם חבר מהמשרד בו עבד שיצליח לעבור אודישן לסרט בו גילם את ישו הקדוש. היום נשתה בשביל ניסן – שאיבד את אשתו, נטשה ריצ'רדסון המנוחה, לפני פחות משנה בתאונת סקי, לקריירה של קונאן, ג'ויס, וליתר האירים הטובים (אבל לא בשביל שיין מק'גוואן. הוא כבר שתה מספיק). (ליהי אלבז)