זה רק ספורטס

"איכססס, היא באמת שמנה, מה זה הסנטר הכפול הזה?!" זעקה כ!ס*ת לנ3ח למראה אסתי גינזבורג מטופפת על מסלול ה"ספורטס אילוסטרייטד" בשמלת מיני באחד ממדורי הרכילות. "אל תפריעו לי בדרכי לבופה", קראה כותרת המשנה מתחתיה. עודנאמר עליה שהיא "לבושה כמו יצאנית", "מדגמנת בעירום ככוכבת פורנו" ו"נראית כמו גופת רקון מרוצצת בשולי הכביש".

מצבה של בר רפאלי לא זוהר יותר: ראשית, היא משתמטת. שנית, "נראית מבוגרת", "רודפת אחרי ליאו" ואמא שלה, מסתבר – מסרסרת את ילדיה. כל הפנינים הללו נשפכו בטוקבקים על בחורות בנות 20 ו-24. הן לא שדדו בנק, ניזונו מדם תינוקות או פעילות בארגון אנטישמי. אבל הן חוטאות את החטא הנורא בישראל: הן יפות ומצליחות.

גינזבורג ורפאלי יפות יותר מ-98% מן הבחורות על הפלנטה. כהוכחה, הן מככבות על דפי המגזינים הנחשבים בעולם. הטוקבקיסטית אלינוש מועלם, לעומת זאת, תקועה בחדרה בפרברי קרית אתא, ומתקתקת במרץ ובאצבעות משומנות תפוצ'יפס שלאסתי יש סנטר. זה בסדר, כשתראה את גל גדות באייטם הבא, תצרח שהדוגמנית "מעודדת אנורקסיה בקרב נערות", למראה גזרתה הדקיקה.

זה קרה גם לבריטני

מוסר כפול הוא הדרך של הטבע לומר לך שבשרשרת המזון האינטלקטואלית, אתה יושב איפשהו בין ג'סיקה סימפסון למלפפון גינה (כשהאחרון, כמובן, מדורג גבוה משניכם). ובזמן שאנו נהנים להפגין סולידריות לאומית בכל מה שקשור ליורדים ישראלים (נטלי פורטמן מהממת, אורן פאלי, במאי "פעילות על טבעית" הוא גאון), כל עוד נראה את גינזבורג מהלכת בקניון רמת אביב כל כמה חודשים עם אמה, היא עדיין משלנו. צריך להוריד אותה לעם, ומהר - שלא תתפוס עלינו תחת, ברור?

עליה לצורך ירידה זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות לגיבורי התרבות המקומיים שלנו. "קציר", קראו לזה בסאות'פארק, בפרק "Britney's New Look" המתעסק בבריטני ספירס על שלל צרותיה, כאשר היא יורה לעצמה בפנים בתסכול ונשארת רק עם לסת תחתונה. כשהאמרגן שלה מאיץ בה להיכנס לחדר ההקלטות והיא מנסה לשיר עם חמישים אחוז מהחניכיים שלה, מישהו באולפן פולט: "שיואו, היא לגמרי שיכורה, אה?" – וזהו בדיוק סוג העונג שהאדם הקטן ניזון ממנו ברגע שהבין שיצר מפלצת הצלחה.

כנערה, רפאלי היתה "הבארבי הלאומית". גינזבורג היתה "היורשת המושלמת". כשהצלחתן יצאה מכלל שליטה, כך גם הקנאה שלנו. כשזוג הזהב אקי את סנדי נסעו להוליווד, הוא הפך למחבל והיא לסהרורית. שרי גבעתי היא מובטלת עם מכחול. את החלטורה של רודברג בניו יורק נזכור בעיקר כבדיחה שסיפרה את עצמה לאט ובזוג עיניים עצלות. אבל זהו ממצא מדאיג, ופורטרט גרוע של החברה הישראלית. למה, בניגוד לספרד, המהוללת את פנלופה קרוז וחוויאר בארדם, או צרפת המאוהבת באודרי טאטו ושרלוט גינזבורג, אנחנו לא מסוגלים לפרגן? למה אנחנו לא מחבקים את ההיידי קלומיות שלנו בחיבוק דב גרמני? למה אנחנו מבריחים אותן מאיתנו, ואז תוהים מדוע ארשת פניהן איננה פטריוטית?

הדחף להטיח אגרסיות באנשים מצליחים הוא מולד ומהווה חלק מהתהליך שלנו להפוך אותם לאנושיים (ע"ע ג'ניפר אניסטון כמשל לזקנת החתולים הבודדה). אנו רואים את המפלות האלו על דפי צהובוני טראש אמריקנים, ולומדים שזה בסדר. זה לא.

אנו גרים במדינה קטנה עם יחסי ציבור קטסטרופלים. לפעמים צריך שלא ללמוד מאחותנו הגדולה ולתלוש דף מהמחברת של מדינות קטנות וצנועות יותר. למה שלא נטפח את הכוכבים המקומיים שלנו, אלו שמצליחים בחו"ל, ונשמור את הביקורת העוקצנית לבראנג'לינה ובריטני, אלו שלא ישמעו או יפגעו? אסתי גינזבורג והסנטר שלה יכולים להפגע, היא בסך הכל בת תמותה כמוני וכמוכם, שהתברכה בעטיפה ססגונית יותר. האמת מתחילה מבפנים, והאמת היא שאנחנו עושים לבר ואסתי עוול. נראה שלא נרגע עד שאחת מהן תגלח את הראש או תובהל באלונקה ישירות לאברבנאל. וגם אז, הטובקיסטים יסתערו: "בלי הבלונד, שתיהן נראות לא משהו".

>>> התמונות של בר רפאלי ב"ספורטס אילוסטרייטד"
>>> ולא חסר גם מהצד של אסתי אסתי גינזבורג