מחסור ווטש

אני לא דוקטור, אבל תסמכו עליי – משהו רע עבר על עדנה קנטי, שפרשה מ"האח הגדול" רגע לפני שעברה את המחסום לעבר הגמר. לא צריך להיות פסיכולוג מול פציינט כדי להבין שמשהו בנפשה התערער מהנוכחות במסגרת הנוקשה של תוכנית ריאליטי שנועלת אותך בבית סגור למספר שבועות עם אנשים שלא רק שאינם באים מעולם ערכי ואידיאולוגי זהה, אלא כאלה שאף החרימו אותה מכיוון שהם בזים לדעותיה.

אם לפני חודש, כשעדנה ועוד כמה דיירים חדשים נכנסו לבית, מישהו היה אומר לי שהיא תפרוש מיוזמתה, הייתי פוטר אותו בהינף יד מזלזל ואומר ש"אין מצב – זאתי? הולכת על השבוע הראשון". אפילו אני, שמזדהה עם המחנה הפוליטי שעדנה מגיעה ממנו, העדפתי ברגעים הקריטיים לתת את השקל פר אס-אמ-אס לאלירז, אמנם נטול אג'נדה פוליטית שקופה, אבל הבחור הכי גב-גבר שתמצאו בפריים טיים.

עדנה היתה הדבר הטוב ביותר הגרוע ביותר שהשמאל הישראלי יכול היה לאחל לעצמו בתור נציגה – מצד אחד, היא מחזיקה בדעות הנכונות, אבל לא מוכנה להתפשר ולהתגמש, מה ששם אותה בפוזיציה לא שונה מזו של סער, אמנם שפויה בהרבה, אבל עדיין עם הראש בקיר. תוך כדי כך, וכנראה שלא בכוונה תחילה, היא אוששה לא מעט סטריאוטיפים שטוקבקיסטים מדביקים לשמאלנים כבר שנים – חזות קצת בוצ'ית, נטיה לחוסר קוהרנטיות ופליטות פה מביכות, והתנשאות בלתי נשלטת – נכון, היא אולי מוצלחת מכמה מהדיירים, אבל יש דרכים מכובדות יותר להפגין את זה.

בתקופה שבה ניסיון לשווק עמדה פוליטית הוא לא שונה ממכירת מוצר, הלוק אנד פיל שלו חשוב לא פחות ממה שהוא יודע לעשות. במקרה של עדנה, כנראה שהיא החליטה להתקלקל לפני שהלקוחות הלא מרוצים החזירו אותה באריזה פתוחה וקצת מצ'וקמקת. אז נכון, אפשר לסמן וי על ההשקפות הפולטיות וההומניות שלה, אבל באווירה של "האח הגדול", הגבול בין להיות נציגה ראויה לבין קריקטורה שנמצאת שם בתור קוריוז של ההפקה, הוא הרבה יותר דק מאיך שהקו הירוק נראה על מפת הגדה המערבית שכבר לא תהיה תלויה בווילה בנווה אילן.