טובעים בקישון

"העם היהודי, שמצד הווייתו הביולוגית כמעט שלא ראוי לתשומת-לב יותר מאיזשהו עם אחר מעמי המזרח הקדום שכבר מזמן נכחדו ועברו מן העולם, הופיע בזירת ההיסטוריה ביחד עם הספר שלו. העם והספר היו כרוכים בתודעה העצמית של היהודים ובתודעת העולם". – גרשם שלום.

קל להתל במישהו מבחוץ שאנו עדיין אוחזים בטייטל "עם הספר" בכבוד. יהודי הגולה, בסך הכל, לדוגמה לארי דיוויד, ג'ון סטיוארט ווודי אלן, ידועים כמי שמבתרים בשיניהם את הבשר החי של החברה האמריקאית, ומספקים סאטירה נוקבת (סטיוארט) או סרטים הומוריסטיים רבי-משמעות על יהדותם והחברה האמריקאית (אלן). הבעיה מתחילה כאשר במלוא חמש שנים למותו של אפרים קישון, עורכי התרבות בישראל מוטרדים רק מדבר אחד: איך זה שלא קם לקישון מחליף? מתי יגיע לחופינו יוצר נוסף עם אג'נדה ואמירה? והכי חשוב – לאן נעלם האמן החושב, המציג מוטיבים חוזרים, שמתעקש להניח זכוכית מגדלת על הליבה של החברה הישראלית ומדבר בגלוי על מה שגישר בינינו כעם? – עדות, קשיי הסתגלות ותרבות, עולמו של האזרח הקטן והלפעמים לא יוצלח.

הצלחתם לחשוב על אמן ישראלי אחר מלבד קישון? – אני לא.

מלחמת החפירות

הבעיה המרכזית בתרבות הישראלית פוסט-אפרים קישון היא לא רק היעדר הסאטירה הנשכנית, כפי שאנו אוהבים לקרוא לה. ברמה מסוימת, לדרוש אותה סאטירה מתוכניות מיינסטרים משפחתיות וידידותיות לקהל כ"ארץ נהדרת" היא כמו לצפות מ"Saturday Night Live" לספק ביקורת נוקבת על השלכות המלחמה בעיראק. הבעיה היא היעדר אמנים הרעבים לעיסוק לתרבות ולמהות הישראלית, כאלה שחופרים בתוך הקישקעס העדין של החברה בה אנו חיים, כפי שקישון השכיל לעשות במהלך חייו.

ניקח לדוגמה את "סאלח שבתי", סרט שמכר שני מיליון כרטיסים בזמנו (כמעט כרטיס לכל נפש בישראל), ועסק בעולה חדש מן המזרח המגיע למעברה בישראל. המרוקאי מצטייר כפשוט, תמים וישר. שכנו האשכנזי מצטייר אפילו פחות טוב, כאטום, אליטיסטי וגזעני להחריד, בתור מי שהוגלה בבושת פנים רק לפני מספר שנים ממזרח אירופה בבעיטה. בזכות ההשלכות של "סאלח שבאתי", שנטבל בנגיעות "בורקסיות" וזכה באותה שנה בפרס גלובוס הזהב, יוסי בובליל ושפרה קורנפלד מצאו את עצמם מנצחים על מקהלה עדתית ראש בראש ב"האח הגדול" הראשון כמעט יובל אחרי.

המוטיב העדתי ניכר בעבודתו של קישון כי התנהלות החברה הישראלית באותה התקופה הפריעה לו. "סאלח שבתי" הגיע אחרי סדרת מערכונים אותם כתב וביים קישון בנושא העדות ללהקת הנח"ל, והכין את הקרקע ל"שוטר אזולאי" (שגם זכה בגלובוס הזהב), גם הוא מתעסק באותו איש טוב לב, תמים ומזרחי שלא למד עדיין את חוקי המערכת. "ארבינקא" ו"השועל בלול התרנגולות", שניהם מתמקדים בהתמודדות האזרח הישראלי עם החברה שמסביבו. אין ספק שבשביל קישון, שמאוחר יותר עזב את הארץ לטובת שוויץ, היו קשיים מהותיים עם הצורה בה אנו מתנהלים כחברה, ודמות "הישראלי", שבאותה תקופה רק הייתה בחיתוליה, הייתה זרה לו.

עדיף בובליל על כלום

מאז פרישתו של אפרים קישון, לא נתקלנו בעוד קולנוען או סופר ישראלי, המתעקש להעביר ביצירותיו מסר קוהרנטי על הישראליות. קולנוענים מובילים בארץ, כארי פולמן, בחרו במיש-מש של נושאים, מ"קלרה הקדושה", על תלמידת תיכון, ועד "וואלס עם באשיר" המלחמתי. איתן פוקס אומנם עוסק בנושא חוזר שהוא הומוסקסואליות, אך בו בעת מתעלם מהמכניקה של החברה הישראלית ומתמקד ביהדות ובאוריינטציה מינית יותר (ובייחוד ב"ללכת על המים"). בתחום הספרות המצב די דומה: רוב סופרי ישראל הראויים לציון לוקים אמנם בתסמונת הסיפור הקטן, שהיה חביב על קישון ("מישהו לרוץ איתו" של דויד גרוסמן לדוגמה), אך גם שם לא תמצאו מוטיבים חוזרים ועקשניים.

אנחנו צריכים עוד אנשים כמו אפרים קישון, אפילו אם לא נאהב אותם. הם ימתחו עלינו ביקורת, יעליבו פלחים נרחבים מן האוכלוסיה ויגרמו לנו לחוש טינה על כך שהם מנסים לחנך אותנו, במעטפת תסריט משובח וסלפסטיק - אבל לפחות הם יחנכו. לא מעט מדמות הישראלי שאנו מכירים היום נזקפת לזכותו של קישון, ועכשיו אנחנו צריכים מישהו חדש בעל שיעור קומה שיאיר את דרכנו, וזה בכלל לא משנה אם בקצה המנהרה עומדים יוסי בובליל ושפרה קורנפלד.