ממזרים חסרי כבוד
מי שמצנזר את עדנה מ"האח הגדול" ומדחיק את הסרט "אודם" של יהונתן סגל, הופך את השואה לזיכרון בפחית שימורים שפג תוקפה. אלכס פולונסקי טלאי צהוב
אם הייתי צריך להשוות את השואה למשהו, סביר להניח שהייתי בוחר בצל. כזה שמלווה את ישראל וגורם להשתוללות חסרת פרופורציות ברגע שמישהו דורך עליו. כל איזכור של השואה מבלי שיהיה קשור ל"חורבן יהדות אירופה", גורר מיידית תגובה אוטומטית שתשתיק כל דיון בנושא.
כך למשל קרה בסוף השבוע האחרון, כשמתמודדת "האח הגדול", עדנה קנטי, ניסתה להסביר לסער שיינפיין על הכיבוש הישראלי בשטחים, ונפלה תוך כדי כך להשוואה בין כיבוש כנען על ידי יהושע בן נון לאדולף היטלר. סער, מצידו, בחר לנקוט בטקטיקת "ההתקפה ההגנתית", ואמר שהוא מעדיף להתעלם ממנה ומקיומה, במקום להתעמת עם הטענה שהיא הציבה בפניו, בין אם היא נכונה או לא (מה שלא באמת רלוונטי לנושא).
בדומה לסער, גם חבר הכנסת כרמל שאמה (ליכוד), בחר להשתיק כל אפשרות לפולמוס, ופנה להפקת "האח הגדול" בדרישה להדיח את עדנה מהתוכנית על התבטאותה בטענה כי זו חרגה מגבולות חופש הביטוי. כנראה שבמדינה שבה כביכול מותר לדבר על הכל, יש חוק בלתי כתוב אחד, לפיו את השואה ניתן להזכיר רק ביראת קודש, וכשנוגעים, רצוי שזה לא יהיה בידיים מלוכלכות אלא בכפפות של משי.
בין אחמדינג'אד לצ'רלי צ'פלין
באותו שבוע שבו מתקיים יום הזיכרון הבינלאומי לשואה (איוונט טרי מהשנים האחרונות שיזם סילבן שלום), ובעקבות מאמר של יאיר לפיד ב"ידיעות אחרונות", קיבלה הקרן הישראלית לקולנוע החלטה להפסיק את הזרמת התקציב ל"אודם", סרטו של יהונתן סגל, עד שיתבררו הטענות, אותן דוחה הבמאי בתוקף, לפיהן הוא משווה את הכיבוש הישראלי בשטחים לשואה.
גם 65 שנים אחרי, הממסד הישראלי על כל שלוחותיו, פוחד מהשואה. לא רק מהתממשות הקלישאה שלפיה היא עשויה לחול שוב, אלא מהזיכרון וההנצחה שלה, שלאורך הזמן מאבדים את האספקט הקולקטיבי ומקבלים פרשנות אישית על ידי צאצאים שהינם דור שני ושלישי, או סתם כל מי שפתח וויקיפדיה. בעוד שהכחשת השואה גובלת בטירוף, ההשוואה שלה למאורעות היסטוריים אחרים הינה אקט לגיטימי, לעיתים אפילו נדרש - גם לצורך ביקורת עצמית על פעולות שנעשות בשמנו, וגם כי רק התייחסות דינמית תעזור לשמר את אותם מאורעות מזוויעים כזיכרון פועם, ולא כמיתוס בפחית שימורים, שגם התוקף שלה עשוי לפוג מתישהו.
שואה שיש לה מדינה
למרות ההקפדה שלא להזכיר את אירועי השואה בנושאים שהוצאו מהקשרם, ואכילת הראשים שמגיעה כתוצאה מהמעשה, גורמים רמי-דרג דווקא מרשים לעצמם להשתמש במוטיבים שונים כדי לכוון אותם למטרות אקטואליות. כך למשל, כבר בשנת 2008, בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה דאז, אמר כי "אחמדינג'אד הוא היטלר מודרני". נכון, מודרני – אולי הבגדים שלו יותר אופנתיים והוא שידרג את השפמפם לזקן מלא - אבל גם אם ניתן לו את מירב הקרדיט, הוא יישאר לא יותר מפארודיה עקומה על "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין.
מדינת ישראל ומספר לא מבוטל של יהודים שחיים בחו"ל (ומפעל הציונות שנמצא איפשהו באמצע), עדיין שקועים בתפישה שלפיה השואה היא ההצדקה לקיומם מצד אחד, ותירוץ מעולה לביצוע מעשים שהלגטימציה שלהם מוטלת בספק, מצד שני. אלה מובילים לכך שאזכור השואה בקונקטסט שלאו דווקא קשור לטבח ביהודי אירופה ובעשרות בני מוצא אחר, הוא הרבה יותר מעוד סעיף תחת הכותרת של חופש הדיון, אישור תקציב לסרט כזה או אחר, או ויכוח שהתקיים בתוכנית ריאליטי. מדובר בלא פחות מאשר עיצוב המציאות שאותה נחווה בעוד עשור או שניים: עם שעבר שואה והמשיך הלאה, או שואה שרודפת את העם הזה ולא יורדת לו מהגב. אומרים שההגדרה לפאשיזם היא "צבא שיש לו מדינה"? אז אין דבר יותר מפחיד מלהפוך ל"שואה שיש לה מדינה".