באה מגאווה?

תשע שנים לאחר יציאתה בשעת לילה מאוחרת מהארון של קורין אלאל, ודלתותיו נפתחות שוב. הפעם עם הסוד הנורא, שרק מי שממש לא רצה לדעת, לא נחשף עד כה למתיקותו - יהודית רביץ לסבית. ולא סתם לסבית, אלא כזו שיוצאת מהארון.

במילים אחרות - ארון? מה אתם עושים מזה עניין? כמה פשוט, ככה קל. בפסיכולוגיה יהיה קל לפתור את המעשה במונח השלכה. "לי מעולם לא היתה בעיה להיות באותו ארון מטאפורי עלום", משדרת רביץ לעולם מסר חמקמק, "אתם אלו שהייתם בו. עובדה. אני כאן, תמיד הייתי, ולא רק שאין לי בעיה עם זה, אני מוכנה שבמהלך שנה תמימה יתעדו כל צעד ושעל שלי ושל זוגתי". הכי טבעי הכי פשוט. צניעות היא הבון טון החדש. האני העני, אך העשיר בחלקו.

בחרה בדרך הקלה

בדרך ובלוח הזמנים בה בחרה רביץ לפלס את דרכה, היא ניטרלה, ככל הנראה הודות ליד הגורל, מוקש נוסף: החשש כי תצטייר כראשונת הנכנעות ללחץ הבלתי מתון בסוגיית האאוטינג שהופעל על אושיות הקהילה שעדיין נחבאים אל הכלים, על ידי הקהילה בראשות הזוג פוקסחובסקי, מיד אחרי רצח הנערים בברנוער לפני ארבעה חודשים. ואכן, העובדה שצילומי הסרט נעשו במשך שנה מחדדים את התחושה הרווחת כי רביץ עשתה זו בדרכה, ובלי קשר לסערת הרוחות בביצה ההומואית המקומית.

מהתנהלות העניינים עולה התחושה כי רביץ ידיעה מה היא עושה, היא פשוט חיכתה לכולנו בסיבוב. בלי יותר מדי נחישות, אך עם המון רגישות. עצמית.

עכשיו באים?

נכון, קל להבין את מניעיה (אם היו כאלו) של רביץ להשאר בארון. לרוב הם מתמצים ב"השנתון" (מדובר בדור אחר מזה של עברי לידר ואפ"ג), "חייו האישיים של אמן אינם עניינו של איש", "מה לשירה ולנשיאת שלטים" ושאר קלישאות מבית היוצר של צבועי ארצנו. אבל מה לעשות, קצת קשה לפרגן להם ולו מפני שיהודית קבלה אגוזים, והתבררה כנטולת שיניים.

אחיזת עיניים

מרבית האמנים מתלוננים פעמים רבות על המועקה הנוצרת מהצורך החטטני של התקשורת, אך שוכחים שהם נהנים בדרך כלל משיתוף פעולה הדוק עם סודותיהם, ושממילא הם נהנים מ"סביבת עבודה" ליברלית יותר ותומכת. סביבת העבודה של רואה חשבון במשרד אפרורי או של סמנכ"ל מכירות בתעשיה האווירית, לא נראית פשוטה יותר.

אם כן, מהי אמנות אם לא הרצון לתרגם את שפת הלב ליצירה, ומה ערכה של היצירה אם איננה מתנגנת בשפת המקור, ולא תחת המכבסה האוניברסלית שתמיד מתמצה בשירי אהבה בין גבר לאישה. מה לעזאזל שווה הכישרון אם בגללו ממשיכים ללמוד דורות שלמים של ילדים חד מיניים שמותר להיות הומואים, אבל לשיר - עדיף רק בסטרייטית.

מיותר לבכות את העבר, אך באותה מידה קשה שלא לחוש פספוס וספקות כלפי העתיד. רביץ התפרצה לדלת פתוחה, אחרי שנים של שירה רועמת על אהבה שכלל לא נטלה בה חלק, זאת תוך שתיקה תמוהה בכל הקשור להרגליה האישיים. הילדים שגדלו על שיריה הנפלאים, עדיין מחכים לזו שקולה האמיתי ישמע, גם בחיים וגם ביצירה.

מה לעזאזל שווה הכישרון אם בגללו ממשיכים ללמוד דורות שלמים של ילדים חד מיניים שמותר להיות הומואים, אבל לשיר - עדיף רק בסטרייטית