תרבות הנגד
אווירת החג החיובית של ראש השנה קצת מביאה לנו את הסעיף - אז כדי להתעודד החלטנו לשלוח לזירה את מדונה, מייקל ג'קסון, ליידי גאגא, דודו טופז, דפש מוד ועוד כמה אושיות תרבות, לחמישה קרבות ראש בראש. בואו לראות מי ניצח
מלחמת המשופמים: "ממזרים חסרי כבוד" נגד "היטלר מחפש חניה"
מלחמת המשופמים: "ממזרים חסרי כבוד" נגד "היטלר מחפש חניה"
שני אירועים קולנועיים דרמטיים שקרו השנה עימתו מחדש איש עצבני עם שפם קטן אל מול העם היהודי: האחד הוא "ממזרים חסרי כבוד", סרטו הגרנדיוזי, השאפתני והכיפי לאללה של קוונטין טרנטינו, שלוקח על עצמו את באומץ מלאכת שכתוב ההיסטוריה. השני הוא יצירת מופת קולנועית קצרה, נסיונית, אך חדה וחריפה לא פחות - “היטלר מחפש חניה", בבימויו של, וואלה, מישהו מיוטיוב. כמו טרנטינו חובב הרימייקים, שבעצם לקח סרט פעולה איטלקי והשאיר ממנו רק את השם ואת הקונספט (וגם זה בצורה די מעורפלת), גם "היטלר מחפש חניה" הוא בעצם סוג של רימייק – חתיכה מהסרט (הסבבה לגמרי, אפילו שבימינו כבר ברור שאי אפשר לראות אותו, או לפחות סצינה אחת מסוימת ממנו, עם ארשת הפנים הרצינית שהוא תובע מהצופים) “הנפילה", שעוסק בימים האחרונים של היטלר בבונקר.
בחירה ונימוק: הנה בא אחושרמוטה ספוילר ל"ממזרים חסרי כבוד": טרנטינו אולי בחור אמיץ, אבל הפעם מסתמן שהוא קצת חסר מעוף. את הסכסוך הלא-פתור בין היטלר לבין היהודים (בכל זאת, הבחור הספיק להתאבד לפני ששמעון ויזנטל הגיע אליו, או לברוח לדרום אמריקה לפי דיווחים מסוימים) הוא מסיים כמו שטרנטינו יודע לסיים סכסוכים: עם קליעים מתעופפים באוויר. הגאונות בלזרוק את היטלר לסיטואציה האומללה המוכרת לכולנו, בה הוא מחפש יחד עם כל יהודון לא-ארי-בעליל מקום לשים בו את הפולקסווגן איפשהו בין אחד העם למלצ'ט, מבטלת את כל האיבה הישנה לגמרי. יאללה אדולף, תכל'ס, עברנו תקופות קשות ביחד, אבל כולנו באותה סירה, ואיזה חם היום, אה גבר? חבל על הזמן, כמו באושוויץ.
מאבק הקרימינלים: דודו טופז נגד מייקל ג'קסון
דודו טופז נגד מייקל ג'קסון
שני עבריינים גדולים הלכו לעולמם השנה: מייקל "ילד בוא הנה" ג'קסון הובא למנוחות (באיחור של חודשיים, למרות שיש מלעיזים שיגידו שבאיחור של איזה עשר שנים) זמן לא רב לאחר שהלך לעולמו דודו "אבי ניר בוא הנה אני יפרק אותך" טופז. בעצם אולי גם אצל מייקל ג'קסון זה היה "ילד בוא הנה אני אפרק אותך", אבל במשמעות אחרת לגמרי. אז נכון, בסדר, הם גם עשו מוזיקה וטלוויזיה וכל מיני שטויות כאלה, אבל בסופו של דבר, מה שאנחנו נזכור משניהם זה דווקא את הצדדים הפליליים בקריירות שלהם. ולא תגיד שיש להם אפילו קצת מהשיק של אל קפונה או טוני מונטנה – הם התעסקו בדיוק עם עבירות מהסוג שעליהן בחור ממש גדול בשם "באבא" (לפחות בכלא המחוזי של קליפורניה. במעשיהו הם בטח מסתפקים במשהו בנאלי נוסח "ג'קי הקובר") נוטה לבוא לבקר אותך בכל פעם שאתה מתקלח.
בחירה ונימוק: למרות שלמייקל ג'קסון היו קצת יותר הישגים בחייו, בחלק הזה של הכתבה אנחנו משחקים אותה דווקא בוקי נאה ומתמקדים בצד הפלילי, ולכן נבחר בדודו טופז. לא שחלילה אנחנו חושבים שיש משהו נעלה בהתנהגות כמו שליחת בריונים שישפכו למישהי חומצה על הפנים, אבל בינינו, זה מחוויר לעומת מישוש איברי המין של ילדים קטנים. אעלק הולכים לישון ביחד. חוץ מזה, לדודו טופז לפחות היה מספיק סטייל בשביל להחליט בעצמו שדי, המשחק נגמר, הולכים לישון, בעוד שמייקל ג'קסון גם התחמק מהזרוע הארוכה של החוק וגם מצא את סופו בידי רופא (רשלן או תככן, אנחנו עוד לא יודעים) עם מזרק וקצת סמי הרגעה.
קרב הסנסציות: דפש מוד נגד פט שופ בויז
קרב הסנסציות: דפש מוד נגד פט שופ בויז
האייטיז לא הביאו לעצמם הרבה כבוד, וחוסר המעוף של העשור שתכף נגמר גם לא הביא הרבה כבוד מחודש לשנות השמונים. עכשיו כשיצא לנו לראות את התקופה הזאת מחדש, אבל הפעם בהיי-דפינישן (בכל זאת, לפחות הטכנולוגיה התקדמה), נותר רק לקוות שהפנמנו את הלקח: אף אחד לא נראה טוב בצבעי ניאון, פופ-סינטיסייזרים זה חרא וזה שהחצאית שלך מתחילה בבית השחי גורם לך להראות כמו קשיש שאיבד את התאילנדי שלו, אז תפסיקי עם זה ומייד. אמרגני ההופעות בארץ, לעומת זאת, מסרבים להפנים את הלקח: רק התאוששנו ממפלצת הפופ הארכאית שהייתה דפש מוד, עם המנוני אצטדיונים נפוחים מחשיבות עצמית, וכבר היינו צריכים להתמודד עם הפט שופ בויז – עוד סנסציית פופ מהימים שבהם אשכרה היו אומרים "סנסציה" על דברים.
בחירה ונימוק: טוב, לבחור בין דפש מוד לפט שופ בויז זה בערך כמו לבחור אם אתה רוצה שינסרו לך את יד ימין או את רגל שמאל. זה נבלה וזה טריפה, ובכל זאת, אנחנו הולכים עם ניל טננט והבחור השני הזה. לא שיש לנו חולשה לכובעים, אנחנו פשוט ממש לא סובלים את דפש מוד. חוץ מזה, הפט שופ בויז לפחות לוקחים את עצמם בהומור (הדרך היחידה להתמודד עם האייטיז, תכל'ס) ודייב גהאן כל כך מאוהב בעצמו שהוא בוכה מהתרגשות בכל פעם שהוא שומע שיר עצוב שהוא עצמו כתב.
התנגשות המטרדים: סוזן בויל נגד שפעת החזירים
התנגשות המטרדים: סוזן בויל נגד שפעת החזירים
מה הקשר בין בריטית מבוגרת ואפורת שיער שהפכה בין לילה לדבר הכי חם בתעשיית המוזיקה העולמית למגיפה מטילת האימה שגורמת לאנשים מן הישוב לעטות על פרצופם את המסיכות הירוקות הדביליות האלה, אתם ודאי שואלים? או. מלבד התסמינים הלא שונים בהרבה שנגרמים כתוצאה מהחשיפה לשתי התופעות, מדובר בשני השמות הראשונים שעולים לראש כשחושבים על "תופעה ממש מיותרת שלא מפסיקים לדבר עליה למרות שאין לכך שום הצדקה רציונלית".
בחירה ונימוק:מצד אחד, תראו לנו מישהו אחד - אחד! - שאשכרה נדבק בשפעת החזירים. מצד שני, תראו לנו מישהו מישהו אחד - אחד! - שחושב שיש איזשהי הצדקה לקאבר של סוזן בויל ל-Wild Horses של הסטונס. מצד שלישי אנחנו מדברים פה, לעזאזל, על שפעת. של חזירים. המחלה הזאת שצרעת, איידס, אבעבועות שחורות וצהבת נגיפית B צוחקות עליה בפינה של המקובלות. מצד רביעי, לשפעת כנראה יהיה בקרוב חיסון, בזמן שלסוזן בויל יהיה בקרוב אלבום, מה שכנראה יבטיח שימשיכו לדבר עליה. מצטערים, פיגי: הפעם סוזן ניצחה.
עימות המלכות: ליידי גאגא נגד מדונה
עימות המלכות: ליידי גאגא נגד מדונה
שתיהן בלונדיניות (חוץ מליידי גאגא, שמעדיפה את הבלונד שלה בפאה), שתיהן מקפידות ללבוש כמה שפחות בהופעות (חוץ מליידי גאגא, שאיכשהו מצליחה לשים על עצמה כל מיני קונסטרוקציות מפלצתיות ועדיין שיראו לה הכל), שתיהן נוהגות להסיח את דעת הקהל מכך שהוא מאזין לפלייבק באמצעות נפנוף איברים נשיים אל מול עיניו ושתיהן הופיעו בישראל בשבועות האחרונים. אז מי היא מלכת הפופ הכי שווה שזיכתה אותנו בביקור, הקשישה האנרגטית עם הזרועות המסוקסות או הפרגית עם ההיפסטר שיק והזהות המינית המעורפלת?
בחירה ונימוק:מדונה אמנם הביאה איזה מאה אלף איש לפארק הירקון והיא כנראה הזמרת היחידה בהיסטוריה שהצליחה לשמור על מעמד האישה מספר 1 בפופ במשך כל כך הרבה שנים - אבל ליידי גאגא, בלי להעליב איש, הרבה יותר קולית. הפרפורמנס של מדונה אולי ענק, מלוטש וגרנדיוזי מעבר לכל שיעור - אבל קצת מכני וחסר נשמה, בזמן שליידי גאגא מביאה לבמה ניצוצות אמיתיים של מופרעות ומצליחה לעטוף סאטירה נוקבת על עולם הזוהר במופע פופ עם קצוות חדים. גזר הדין: המלכה מתה, יחי המלכה החדשה.