המלך האחרון של עולם הבידור

כמו דוריאן גריי, שמכר את נשמתו לשטן בתמורה לכך שדיוקנו יזדקן במקומו בעוד הוא עצמו נשאר צעיר ויפה למראית עין, בעוד שתוכו הופך מושחת ואפל מיום ליום, כך גם דודו טופז – הוא המשיך להאבק כנגד הזרם בנסיון לשמר את זוהר נעוריו. בדיוק כמו גריי, גם הוא איבד בהדרגה צלם אנוש בקרב הזה. התקיפות שיזם כנגד אבי ניר ושירה מרגלית היו רק השלב האחרון במחלה הזו; לפני כן הוא הספיק להביך את עצמו במעשי אלימות, החל מהפעם בה נגס בכתף של אישה מול המצלמות, וכלה ב"סתם" השפלות של צופים שנקלעו למרכז התעלולים המשונים שלו.

אבל ההשוואה לא לחלוטין מדויקת. טופז התכער לנגד עינינו. הוא לא היה דוריאן גריי; הוא היה הדיוקן, ודוריאן גריי עצמו היה ערוץ 2. דודו טופז היה אוונגרד. מצחיק לומר את זה על אדם שניסה בכל כוחו להיות מיינסטרים, אבל האוונגרד של טופז התבטא דווקא בכך שהוא ניסה להמציא את המיינסטרים מחדש, פשוט בצלמו שלו. טופז רצה להיות הפריים טיים, התגלמותו המעוגנת בתוך בשר חי. והיה בטופז משהו חלוצי: עם ה"משימות" שלו הוא הקדים את הריאליטי בכמה שנים טובות. עם האכזריות הפשוטה והלא מתפשרת שלו, עם היכולת להעיף מבט באדם ולדעת בדיוק מה צריך לגרום לו לעשות בשביל לסחוט את מקסימום הרייטינג (אך כפי שגילינו עם חלוף השנים, הוא מדד את עצמו באותו מבט חסר חמלה), הוא הקדים את מסכת ההשפלות שעובר בהכרח כל מתמודד בתוכנית ריאליטי. הרי התוכניות האלה מבוססות על מציצנות, ואין מציצנות מבלי התשוקה להציג אדם שמוכן להקריב הכל – בראש ובראשונה, את כבודו העצמי – בשביל עוד כמה דקות על המסך. ובאיזו חדווה ערוץ 2, שינק מהשד של דודו טופז כסף, כסף ועוד כסף, הציג אותו אזוק ולא מגולח, בדיוק באותו מבט משפיל ולועג שבו טופז הציג בזמנו את קורבנותיו. ערוץ 2 מכר את טופז בדיוק כמו שפעם טופז מכר בני אדם בשביל הערוץ. סוחר העבדים נשלח לעבדות בעצמו.

אי אפשר להיות בוב הופ

נדמה שהכמיהה האמיתית של טופז, מעבר להתמכרות שלו לזמן המסך, הייתה להתעלות מעל האפשרויות שהציעה לו המדינה. אומנם טופז זיהה את עצמו עם ישראל, עד לכדי מגלומניה מוחלטת, אבל בו בזמן משהו בו פזל לדור הישן של מגישי הטלוויזיה האמריקאים, אלה שזכו להערצה חסרת התקדים של עם שלם. אבל טופז לא הבין שהימים האלו חלפו, ושאין לו שום הזדמנות להיות בוב הופ - סמל הטלוויזיה האמריקאית בשנות הארבעים והחמישים.

הימים של הסגידה העיוורת למנחה הטלוויזיה נעלמה יחד עם המקלטים שהציגו תמונות בשחור-לבן. הצבע הוריד את האלילים של פעם לדרגה של בני אנוש. טופז ידע את זה, גם אם לא בהכרח הבין את זה, ולכן הוא זגזג תמיד בין מעשי פילנתרופיה מופרכים לבין התעללות, לפעמים באותם האנשים שלמענם הוא ניסה לגייס כסף.

קצה חוט אחד נשאר מתנדנד גם אחרי מותו של טופז, למה ניסה לפגוע דווקא בצביקה הדר, למשל? הוצע פתרון פשוט: קנאה. אבל דווקא נסיון התקיפה הזה שלא יצא לפועל, מאפשר איזו הצצה אל תוך המנגנון הסמוי של מה שקרה לטופז. טופז היה ניסוי הכלים של התאכזרות בפריים טיים. הוא עשה את זה באופן בוטה, גס, כמעט חסר מעצורים. היום האכזריות של הריאליטי מתוחכמת בהרבה. היא כבר לא נראית כמו נגיסה בכתף. היא לא עושה שערוריות, אלא אם, כמובן, מוחלט בראש בישיבות התוכן שיש צורך מיידי בשערורייה. ולכן טופז הוקע מ"קשת"; הגיעה שעתה של הברוטליות החדשה, המתוחכמת, עטוית מסכת חסויות של זכייניות סלולר. טופז היה סואן מדי, משוגע מדי, בלתי צפוי מדי. בדיוק כמו שדוריאן גריי הסתיר את התמונה בעליית הגג, עד שלא היה יכול לשאת גם את עצם קיומה ושיסף אותה לשניים בתער – ומת מיד, כי זהו טיבן של עסקאות עם השטן – כך ערוץ 2 היה מוכרח להפטר מטופז, כי הוא היה התזכורת לפרצופו האמיתי.

יוסי בבליקי, שהעובדה שהוא החזיק גיטרה בלהקת פונץ' לא צריכה להעלים מעיננו את העובדה שמדובר אולי במשורר העברי החשוב ביותר מאז חזי לסקלי, כתב פעם בשיר שנועל את "אלבום המצעדים", התקליט הנהדר שהוא הוציא בשנת 1996 – "בסוף זרקו אותו, או שמכרו אותו, או שתפרו מופע סיום נהדר. אני רץ עכשיו למצוא מקום, אם יש מקום. והם מכרו לו קש, והם מכרו לו דבש, תנים על הסיפוק. המלך האחרון של עולם הבידור". מה יעלה בגורלם של התנים עכשיו, כשתמונתו של דוריאן גריי כורסמה עד שלא נותר ממנה זכר? אולי עכשיו סוף סוף נזכה לראות את פרצופם האמיתי.

>>> סיקור מלא: מותו של דודו טופז

הסרט "מותו של מלך הרייטינג" ישודר בערוץ 10 ביום שבת (29 באוגוסט) בשעה 20:00