עמוס קינן: תחנות בחייו

במשך כ-60 שנה היה עמוס קינן, שהלך אתמול לעולמו בגיל 82, מדמויות המפתח הבולטות של התרבות הישראלית. כעיתונאי, כסופר, כמחזאי, כפסל, כסאטיריקן – קינן תרם רבות לשיח הישראלי בדרכו הייחודית ששילבה בין מטענים היסטוריים, ידע עצום, רגישות נדירה וגם בוטות חסרת פשרות. מתוך שפע העשייה שהשאיר אחריו קינן, בחרנו לסמן כמה מהיצירות המשמעותיות ביותר והפרשיות הבולטות שנקשרו בשמו:

ספר: הדרך לעין חרוד

בעיני רבים, זו יצירתו החשובה ביותר של עמוס קינן. הספר יצא לאור בשנת 1984 והוא מתאר גרסה דמיונית של ישראל, בה השתלטה כת צבאית על המדינה לאחר מלחמה. הכת גירשה את הערבים והשליטה שלטון צבאי. הספר מתאר את מסעו של צעיר מתל אביב לעין חרוד, במהלכו הוא מנסה להגיע לאזורים שנמצאים בשליטת המורדים.

הספר שימש כמשל פוליטי, שמזהיר מפני השתלטות החשיבה הצבאית על הפוליטיקה הישראלית, וכתמרור אזהרה מפני השפעת המיליטריזם על החברה. בתחילת שנות התשעים הוא עובד לסרט על ידי דורון ערן.

ספר: ספר התענוגות

קינן לא היה רק מבקר פוליטי חריף, אלא גם איש אוהב חיים שטרף אותם בכל פה. הוא בילה שנים ארוכות בפאריז ולמד לאהוב אוכל טוב, שתייה חזקה ונשים יפות. בתחילת בשנות השבעים הוא פרסם את מדריך הנהנתנות הזה, שהשתלב היטב באווירת הסביאה הכללית שאפיינה את ישראל של אחרי מלחמת ששת הימים. הספר הציג מרד בחזון הבורגנות המפאיניקית וימי הצנע, והטיף לחיי הנאה המבוססים על הכאן והעכשיו.

שיר: פתחי לי את הדלת

קינן היה גם פזמונאי וכמה משיריו הפכו ללהיטי ענק, דוגמת "בית הערבה", "שיר סתיו" ו"למה לא אמרת לי". את "פתחי לי את הדלת" ביצעה אחרית הימים, הרכב העל הישראלי שהוציא שורת להיטי ענק בתחילת שנות השבעים. השיר מתאר גבר בן דמותו של קינן, חובב יציאות, שתייה ובילויים, שמבקש לחזור בסוף הלילה הבודד אל אהובתו – למקלט הביתי החם.

מחזה: חברים מספרים על ישו

קינן מעולם לא התרחק מפרובוקציות. במחזה הזה הוא בחר להציב במרכז את דמותו של ישו, שמופיעה בסיטואציות שונות ובזמנים שונים. פעם מופיע ישו כנער שביתו נהרס על ידי הצבא, פעם אחרת כחייל ישראלי ותיק. קינן, שלחם בשורות הלח"י ובמלחמת העצמאות ונותר מוכה הלם וטראומה, הרבה לעסוק במאורעות המלחמה ובהשפעתה על העוסקים בה.

המחזה נפסל על ידי הצנזורה בארץ בשנת 1972 בשל פגיעה ברגשות הנוצרים. הפסילה אושרה על ידי בית המשפט העליון בפסיקה תקדימית. השנה אמור היה המחזה להיות מוצג בתיאטרון ביפו, אך מחאת תושבים מקומיים מנעה זאת.

עיתונות: עוזי ושות'

מבין שלל עיסוקיו של קינן, כתיבה בעיתון הייתה היציבה ביותר. במשך יותר מ-40 שנה כתב קינן טורים בעיתונות הישראלית, והשפיע על דורות שלמים של קוראים ועיתונאים אחרים שניסו לחקות את סגנונו העוקצני והמשתלח.

תחילת הקריירה התקשורתית שלו הייתה בטור שפרסם תחת שם העט "עוזי ושות'” בתחילת שנות החמישים ב"הארץ", ובו השתלח בשלטון מפא"י המסואב מנקודת מבטו של ילד צעיר. הטור הביא לתקשורת, שהשתמשה אז בעיקר בלשון גבוהה, את שפת הרחוב המדוברת, וזכה לפופולריות אדירה.

תיעוד: הספר "על דעת עצמו" והאלבום "שירים ליואל"

בשנים האחרונות סבל קינן מדמנציה וגסס אל מותו. שתיים מבנות משפחתו בחרו להנציח את דמותו ביצירות אמנות: אשתו, נורית גרץ, חיברה את "על דעת עצמו" - ספר עלילתי-ביוגרפי ומטלטל, שמביא את סיפורו של קינן, כפי שטרם סופר, על כל צדדיו.

בתו של קינן, הזמרת רונה, הוציאה אלבום שירים חשוף ומרגש בשם "שירים ליואל", בו היא מציגה תחנות בחייו של בן דמותו של אביה מנקודות מבט שונות. שתי היצירות, שיצאו כשעמוס קינן עצמו כבר לא היה צלול בדעתו, הטיבו לרקום תיעוד מרגש של חייו ושל אישיותו הנדירה של אחד מהיוצרים הגדולים והמגוונים שפעלו בישראל.

רכילות: הקרב עם בן אמוץ

קינן לא היה רק מתעד של התרבות הישראלית, אלא גם מושא לתיעוד בפני עצמו. הוא הרבה לייצר כותרות, ןשמו כיכב בעיתונים במשך שנים כשהואשם (ולא הורשע) בהטמנת פצצה בביתו של שר התקשורת, ובשלל פרשות נוספות. אחת מהן היא המריבה ארוכת השנים עם חברו ויריבו – דן בן אמוץ. אולי דווקא בגלל הדמיון הרב בין פועלם התרבותי של השניים, שנע בין חיי בוהמה לביקורת חברתית מצד שמאל, הייתה היריבות בינם כה קשה.

“עמוס קם בבוקר ומתחיל לשנוא", אמר עליו בן אמוץ. קינן, כך נהוג להניח, הקדיש לו את חיבורו העיתונאי הידוע ביותר "דני", שתיאר את מסעו של צעיר ישראלי אל לב הקונפורמיזם של "החבר'ה", מסע שמסתיים בהתאבדות. לפני מותו של בן אמוץ, במסיבת פרידה המונית, התפייסו השניים.

(3:48 דקות)