העיר כבר נגמרה

פסקה חדשה

הידיים מתעייפות רק מלהקליד את כל התארים שניתן להעמיס על כתפיו של עמוס קינן, שהלך אתמול לעולמו בגיל 82. סופר, סאטיריקן, עיתונאי, כמובן, בראש ובראשונה. פזמונאי, מחזאי, מתרגם, צייר ופסל. איש הלח"י שהפציעה הגופנית שספג בדיר יאסין לא משתווה לצלקת הנפשית שנשא משם אל תוך שנים של אידיאולוגיית שמאל נחרצת. שותף לזרם "הכנענים", לצד שמות כמו אהרון אמיר ויונתן רטוש. בוהמיין, נהנתן, ידידו של ז'אן-פול סארטר. איש שינוי חברתי עם בוז עמוק לממסד, אולי כל ממסד באשר הוא. נדמה שכמעט כל מי שהיה רוצה לרתום את שמו של קינן למטרותיו, אלא אם היה אולי ביורוקרט קטן או מדינאי גדול, היה מוצא איזה כתר לקשור לו ובחסותו להנות קצת מצילו. ובכן, לא עוד. יום רביעי, החמישי לאוגוסט, הוא היום הראשון ללא עמוס קינן.

משהו במאמץ הביוגרפי המתבקש לסכם את חייו של עמוס קינן - נולד עמוס לוין ב-1927, נלחם בחסות השלטונות ב-1948 ומאז כבר נלחם בכל ובכולם בחסות עצמו ועצמו בלבד - הוא מיותר. לא בביוגרפיה היבשה נמצא הצופן לפיצוח דמותו. המשותף לכל ספריו של קינן, החל מ"הדרך לעין חרוד" ו"שושנת יריחו" וכלה אפילו ב"ספר התענוגות" הוא המסע. המסע אל העיר החופשית האחרונה בישראל שנמצאת תחת שלטון צבאי אכזרי או מסע של הנאות, מהתענגות להתענגות, זה לא משנה.

הצופן של עמוס קינן מקודד בכל הארץ ובכל העולם. כל כתיבתו היא כתיבה של אדם שיודע בו זמנית לספוג אל תוכו את כל העולם ובו בזמן להשאיר מעצמו בכל מקום שבו הוא חולף, בין אם בגופו או במחשבתו. אבל עמוס קינן הוא לא רק היהודי הנודד. לעמוס קינן היה בית. אני רוצה לומר כמה דברים על הבית הזה.

עצמאות, אומץ, מסע

אני רוצה לספר שכשהייתי סטודנט שנה א' שהרגיש כאילו מישהו הדביק מגנט למצפן שלו, אשתו, פרופ' נורית גרץ, במשהו שנראה לי אז ונדמה לי עדיין כמשהו על גבול דאוס אקס מכינה, התערבות מיסטית של הגורל, פשוט שלפה אותי מעמדת שוטף כלים באיזשהו בר מצ'וקמק ונתנה בי אמון. במשך קצת פחות משנתיים שימשתי לה כעוזר מחקר, הייתי עד לשלבים הסופיים של כתיבת ספרה "על דעת עצמו" ולמרבית שלבי עריכתו. אבל ברקע של העבודה המשותפת שלנו, בה היא תמיד נהגה בי במידות בלתי רגילות של כבוד וחסד, צפיתי בהשתאות בטיפול המסור ובסבלנות האינסופית שלה כלפי עמוס.

זה לא סוד שאת שנותיו האחרונות בילה עמוס קינן בערפילי מחלת האלצהיימר. בני המשפחה ניסו לפצות על הזכרון ההולך ואובד שלו, גם ברומן הביוגרפי של נורית עליו, וגם באלבום האחרון של רונה קינן, "שירים ליואל", שבמרכזו עמדה דמות שהתבססה עליו. אני זוכר שבמשך כמה חודשים, עוד לפני שסיימה לכתוב ולשכתב את "על דעת עצמו", חיפשנו לספר שם. עלו שמות מכל קצוות השפה, טובים יותר וטובים פחות, ועד שנורית התקבעה סוף סוף על השם הסופי, היו לנו בנושא דיונים רבים וגם ויכוחים מרים.

רק עכשיו אני מבין שהמשימה הזאת הייתה, אולי, אפילו קשה יותר מכתיבת הספר: בעוד שאת הקליידוסקופיות של דמותו של עמוס קינן הרומן מעביר בריבוי הקולות המסחרר שלו, קיבוץ כל מהותו של הרומן תחת כותרת אחת הייתה משימה מאתגרת. בסופו של דבר, אני חושב שנורית לא יכלה לבחור שם טוב יותר: המכנה המשותף לכל פועלו של עמוס קינן היה בדיוק "על דעת עצמו": העצמאות, האומץ, המסע.

עמוס קינן חי ומת מוקף באהבה. זה הכתר הכי טוב שאפשר לקשור אליו, או בכלל.