ט"ו באב נוסח מנהטן

וודי אלן של שנת 1979 שוכב בשחור-לבן על ספה, מדבר אל תוך קלטת רשמקול. "בשביל מה שווה לחיות את החיים? ובכן, זו שאלה טובה מאד. הממ... כמו מה? ובכן, בשבילי, הייתי אומר – גראוצ'ו מרקס, זה דבר אחד... ווילי מייז... לואי ארמסטרונג - פוטייטוהד בלוז. סרטים שוודיים – כמובן. מרלון ברנדו...", וכך הוא ממשיך למנות את מספר אהבותיו ומקנח ב"הפנים של טרייסי" – חברתו התיכוניסטית, ממנה נפרד זמן קצר לפני כן.

אולי זה הקול המהוסס, המגומגם של אלן, אולי חיבתו הרומנטית לרשימות. אולי הכינורות שנכנסים קצת אחרי שהוא מסיים את הרשימה, כשהוא קם מהספה, מנסה להספיק לנמל התעופה לפני שטרייסי טסה ללונדון. בכלל, מדהים כמה תום יש בסרט העוקצני הזה, שהוא מצליח להציג גם רומן בין סופר בן 42 לתיכוניסטית בת 17 בתור משהו נוגע ללב. ואולי זו האבחנה הזאת של אלן, על המהירות שבה אנחנו עוברים מלדבר על דברים שאנחנו אוהבים לאנשים שאנחנו אוהבים. את האבחנה הזאת הוא, כמובן, משמיע כמעט ללא קול. הוא פשוט עובר ממרלון ברנדו ומאינגמר ברגמן לטרייסי.

הסרט "נאמנות גבוהה" מתחיל ממוכר תקליטים אחד (שלמזלו הוא גם ג'ון קיוזאק, אבל זה במקרה) שחושב ש"אתה זה הדברים שאתה אוהב", כשהוא מתייחס בכך לטעם במוזיקה, בקולנוע, וכיוצא בזה. גאולתו הרומנטית באה, כמובן, אחרי שהוא מתנער מהתפיסה הזאת. הרומן הקלאסי "הדברים" של ז'ורז' פרק עוסק בחיי זוג בורגני צעיר, ומתאר אותם כלא יותר מהשתקפות בחלון ראווה – צרכנים אובססיביים, שאין להם זהות בלי הרכוש.

בחזרה לפרויקט "לאב יו ט"ו"