הקומי-מאמי הלאומי

דיוויד תומסון, מבקר הקולנוע המיתולוגי של הניו יורק טיימס, כתב פעם על "החיים יפים" של רוברטו בניני שמדובר ב"אמנות מתועבת". לדבריו, הסרט "עסוק מדי באנושיות הנשפכת של עצמו... כמה זעם אנו משקיעים במלחמה ב'מכחישי שואה', וכמה אנו ממהרים לחבק 'מרככי שואה'”. הטיעון המקורי הזה רלוונטי לא רק לגבי השואה, כמובן. בכלל, נדמה שאנחנו, כחברה, מתאמצים באופן כמעט פתולוגי לרכך את כל מה ששייך לעבר – אנחנו לא מסתפקים בהיסטוריה, ומקפידים לטייח את מתינו על כל אנושיותם הרב משמעית בלבן אחיד של קונצנזוס. לפני שנה בדיוק הלך לעולמו גדול הסטנדאפיסטים האמריקאיים, ג'ורג' דניס פטריק קרלין.

כמה מילים מלטפות שפכנו מאז על המיזנטרופ הנרגן הזה. מאנרכיסט ציני הפכו אותו לזקן חביב, להומניסט חסר תקנה. חד וחלק: מדובר בסכין בגב של האמנות שלו. במונולוגים שלו לא מסתתרת טיפת חמלה למין האנושי, אלא אם מתעקשים להסתכל רק על הנגטיבים שלהם. הנה בדיחה טיפוסית של קרלין: “אתם יודעים מה הדבר הכי טוב בנקרופיליה? לא צריך להביא פרחים. כן, הם בדרך כלל כבר שם”. והנה התבטאות טיפוסית שלו: “אין לי שום סימפטיה לשום בן אדם באשר הוא. כלום. ולא משנה אילו בעיות ניצבות בפני בני אדם... אני תמיד מקווה שהמצב יחמיר".

שמתם לב פעם שסטנדאפיסטים מתים מוקדם? מיץ' הדברג, ביל היקס, לני ברוס. רק האחרון הגיע לגיל 40. וכמה פעמים אומרים ששנאה מכלה אותנו והורגת אותנו מוקדם. אם כך, אולי זה מוזר שג'ורג' קרלין סחב עד גיל 71. אבל מצד שני, אולי לא - קרלין חי בשביל לתצפת על אנשים, להבין איך הם עובדים, כמו שביולוג בוחן חיידקים במיקרוסקופ. אבל קרלין היה לכוד בגוף של אחד האדם, תקוע בתוך מושא המחקר שלו, ורק בזכות המוח האדיר שלו הוא הצליח להתרומם מעל ליומיומי ולהסתכל על האנושות כמו מבחוץ. לאלבום הלפני אחרון שלו הוא קרא "Life Is Worth Losing". הוא דיבר על המוות בקלילות מלאה בבוז, השמורה אולי לבני אלמוות, כמו היה מתנשא מעל הקהל בן התמותה שלו.

זו האירוניה באופן שבו אנחנו מסתכלים על המפורסמים החיים, מהם אנחנו מצפים לבלתי אנושי, לבלתי אפשרי, כי זה מה שמבדיל אותם מאיתנו, זה מה שמצדיק את הנוכחות שלהם באור הזרקורים. אחרי שכפינו עליהם את המירוץ הזה והתשנו אותם אל תוך קבר בטרם עת, אנחנו מחליטים לעשות עמם חסד, להפוך אותם פתאום לחיים – לחיים רגילים. אז אנחנו שוכחים את כל מה שהפך אותם לראויים לתשומת הלב של המבט השבע שלנו, ומספידים אותם עם ניסוחים ידועים מראש, מרוקנים אותם מכל מה שהם הפכו את עצמם לבקשתנו, חונטים ומציבים במוזיאון הזכרונות הנעימים. בואו נחסוך מג'ורג' קרלין את כל הבולשיט הזה. הוא תיעב אותו בחייו, אז בטח שהוא שלא צריך אותו במותו.

קרלין שנא את הימין השמרני של ארה"ב, תיעב דתות מאורגנות (וכצפוי, התנגח בעיקר בנצרות הפרוטסטנטית) ובז לממסד (פעם נעצר כי אמר לשוטרים שהוא לא מאמין בתעודות שהנפיקה הממשלה). כבר שנה שלמה שמנסים להפוך אותו ל"קומיקאי הלאומי". אם יש עולם שמעבר, חברים, קרלין בטח רותח מזעם. אבל לא על איך שמספידים אותו, אלא על זה שהוא טעה ושיש עולם כזה. "מה זה החרא הזה?”, הוא בטח רוטן, מצית סיגריה אחר סיגריה ומעשן על כולנו בשרשרת.