אנחנו העולם?

מי שרצה שטקס הזכרון למייקל ג'קסון יחגוג את חייו והישגיו במקום להתאבל על לכתו מן העולם, קיבל אמש בדיוק את מה שנפשו חפצה בו. הסטייפלס סנטר בלוס אנג'לס התמלא אמש באמנים, אנשי רוח, פוליטיקאים ומעריצים שהתעקשו לזכור את כל הטוב שהביא ג'קסון לעולם.

דבר נוסף שהדוברים בטקס התעקשו, אבל ממש התעקשו להדגיש, הייתה העובדה שג'קסון היה שחור (לפחות במונחים ביולוגיים). בין הופעות מרטיטות של מריה קארי, ליונל ריצ'י וג'ניפר האדסון, זכו הצופים בהיכל ובבית לפן אחר של הפסטיבל – תעמולתי, משיחי וגובל במיסיונריות.

את האופי הכנסייתי-גוספלי שלבש הטקס היה ניתן לצפות מראש והוא הכניס לאירוע נשמה שנתנה את הטון לכל אורכו, אך האווירה הייתה מוכתבת, אולי מוכתמת היא מילה מתאימה יותר, על ידי אמירות וקריאות של אנשים כמו הכומר אל שרפטון וחברת הקונגרס שילה ג'קסון לי שהתעקשו להפוך את לוויתו של ג'קסון לאירוע אפרו-אמריקאי קהילתי ולנכס את מייקל לעצמם. חלק מהדוברים אף הרחיקו לכת וחיטטו בפצעי הרדיפה התקשורתית והציבורית שהתנהלו אחר מלך הפופ ורמזו, כמובן, שאלו היו פועל יוצא להשתייכותו הגזעית של ג'קסון. תמיד דופקים את השחורים, אתם יודעים, גם כשהם כבר לגמרי לבנים.

אמירות כמו "אדם הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו" או "הוא לא היה אדם מוזר, מה שהיה מוזר היו הדברים שנאלץ להתמודד איתם" וכמובן "אולי עכשיו הם יניחו לך סוף סוף" צבעו את ההלוויה החגיגית בגוונים קודרים של זעם ופוליטיקה שאינם במקומם. ג'קסון, אקסצנטרי ככל שהיה, פעל ללא לאות למען מטרות הומניטריות רבות בעולם, וגם כשהתחרפן טוטאלית, לא שמעתם אותו משמיץ או מסית נגד נפש חיה. בעלי אינטרס תפסו אתמול טרמפ על ארונו המוזהב של המלך, חידדו והעמיקו את השונות שלו ושלהם עצמם במקום לחגוג את מטרת העל בחייו – ריפוי ואיחוי קרעי העולם הדפוק הזה שלנו.

>>> סיקור מלא: מותו של מלך הפופ
>>>> לובש שחורים: למה הקהילה השחורה מתאבלת על האייקון שהלבין את עצמו?