לובש שחורים
לא ברור מדוע הקהילה השחורה מתאבלת כל כך על מייקל ג'קסון, האייקון שניסה לעשות הכל כדי שהצבע הכהה שלו יירד בכביסה. ליבי בגנו אבקת הלבנה<BR><BR> <BR>
פסקה חדשה
פסקה חדשה
"שמעתם את החדשות?", שאלה הקופאית בסופרמרקט האורגני הטרנדי "Trader Joe's", ואז ירתה: "מייקל ג'קסון מת". החדשות שממשיכות להסעיר את העולם תפסו אותי בחופשה ניו יורקית, שבמהלך רובה התגוררתי בשכונה שחורה למהדרין בברוקלין. מותו של מלך הפופ הכה בתדהמה את העולם כולו, ואת האמריקנים בפרט, אך נדמה שהקהילה האפרו-אמריקנית ספגה את המכה הקשה ביותר.
פסקה חדשה
התגובות היו קשות, תחושה של אבל לאומי כבד שררה בכל פינה, כמעט בכל חלון הוצב טייפ שניגן את שיריו של ג'קסון, בחצרות התגודדו אנשים וניחמו אלו את אלו, מסרבים להאמין. תיאטרון אפולו בהארלם הפך למוקד עלייה לרגל למונומנט חי ונושם לסגידה של הקהילה השחורה לג'קסון. צלבו להם את ישו. התנקשו להם במנהיג. אבדה להם הדרך. אמנים אפרו-אמריקנים דיברו תחת כל עץ רענן על ההשפעה העצומה של ג'קסון ועל הדרך שסלל להם כאמן השחור הראשון ש-MTV שידרה, כמי שהמציא וחידש ושכלל והיה מולטי-טאלנט כשהמושג הזה כלל לא היה קיים.
הספקולציות על הניתוחים והפרצדורות הרפואיות שעבר ג'קסון הן אינסופיות. ועבור מי שמאמין שהפיגמנטציה של הזמר עברה שינויים מכוונים ולא הייתה קורבן למחלה, המחזה שנגלה בניו יורק היה משונה, מוזר וכמעט מקומם. לצד כל השבחים והסופרלטיבים הראויים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שג'קסון בילה את מרבית חייו הבוגרים בניסיון להפוך לכל מה שהוא לא "שחור", "אפרו אמריקני", "כושי", או איך שלא תקראו לזה. השינויים הרדיקליים בתווי הפנים, הלבנת העור הקיצונית - בעוד אמנים אחרים חוגגים את שורשיהם הכהים ומבליטים אותם, לעתים בכוח - התרחשו כתוצאה מכך שג'קסון, כמו הילד המפוחד שהיה עד מותו, פשוט רצה להיות הכל מלבד מה שהטבע גזר עליו.
פסקה חדשה
המושג "בלאק אייקון" נזרק לאוויר עשרות פעמים בשבוע האחרון, ובמותו של אדם, בעיקר כה משמעותי, קשה לשפוט ולבקר. מאידך, הקונטרברסליות הכמעט שערורייתית הקשורה בעבותות למנוסתו של ג'קסון מהגזע, הצבע והזהות אליהן נולד מעוררת את השאלה הבלתי נמנעת: כיצד יכולה קהילה שלמה לסגוד, להעריץ ולבכות את לכתו של מי שעשה מאמצים עילאיים בכדי לא להיות חלק ממנה?