דודו, תעשה לי שבר

בשבוע אחר היינו מנתחים עכשיו עוד נאום מרתק של אובמה, אבל דודו טופז עדיין על הפרק. הסיפור הזה של טופז מריח מהרבה דברים, אבל בעיקר נודף ממנו ריח חריף של מגלומניה, גם של התוקף, גם של הנתקפים ואפילו של מי שלא הותקפו עדיין. לצד ההלם, בגלל אלמנט הברנז'איות, הפרשה מחלחלת גם לאנשי התקשורת והתעשייה שנשארו מאחור ללא שריטה, סובלים מארובות עיניים שלמות, לא נכללים ברשימה השחורה, מסתובבים חופשיים בכלוב הזהב, מדפדפים בין מותקפים למקורבים, בין ניסיון התאבדות למתן עדות.

מי שלא שם פשוט לא קיים. כל בורג בברנז'ה העלה השבוע מהאוב טקסט שמשתלח בטופז ושאל את עצמו 'למה לא אני'. למה אבי ניר כן, ולמה צביקה הדר, ולמה שירה מרגלית? ומה הייתי צריך לעשות כדי שדודו יפרק אותי, או לפחות יפרגן לי שבר. אתה כותב בטור שלך משהו נגד טופז, נגיד "וואו, כמה שדודו השמין, כמה שהוא לא רלוונטי, כמה שהוא, הוא החייזר, כמה שאף בחורה לא היתה נוגעת בו היום עם מקל, כמה שאין סיכוי שנראה אותו על המסך עד שהוא יככב לצד רבקה מיכאלי בפרסומת לבית אבות". ואז אתה מחכה.

ופתאום, יום אחד, כשאתה הכי לא מוכן לזה, שני אלמונים עם אלה כזאת גדולה ניגשים אליך ברחוב ושואלים אם אתה כותב את 'הכי בקטנה'. ואתה מבין שזה קורה לך. והם שואלים שוב. ואתה מחייך מבפנים, יודע שאתה חלק ממשהו גדול. וכשהשיניים שלך עפות על המדרכה, האשכים שלך נמחצים, השפה התחתונה שלך נפתחת, האף שלך נשבר, אז אתה בכלל מרגיש שייך.

אבל זה לא קורה. שני האלמונים בסך הכל משחקים בייסבול (כן, בתל אביב, נכון שזה ממש מטופש?), בסך הכל רוצים להחמיא על הטור, ממש לא קשורים לדודו, ממש לא הולכים לפוצץ לך או לרסס גז מדמיע או להפוך אותך לחלק מהסטטיסטיקה הכי סקסית של העשור האחרון לפחות. ושוב אתה מרגיש נחות ביחס לכל האחרים. מה, אתה לא שווה מספיק? דודו לא קרא אותך מעולם? ואם הוא קרא, זה לא נגע בו, לא גרם לו לרצות לחנוק אותך במו ידיו או לפחות לשסות בך את כלביו? ואז, לאט לאט אתה מרגיש שאתה לא רלוונטי, אתה מתוסכל, אתה רוצה לנקום. אתה מתחיל להרגיש פחות ופחות כמו גורם בכיר בעולם התקשורת, יותר ויותר כמו דודו טופז.

>>>לכל הטורים של הכי בקטנה
>>> פרשת טופז – כל הדיווחים, העדכונים, הפרשנויות וההתפתחויות האחרונות