האקס המיתולוגי

הוא היה יקיר העם. פלייבוי חתיך המזדקן בחן ומי שהצליח לפצח את נוסחת הקסם החמקמקה המשלבת בין בידור עממי לרייטינג שובר שיאים. התרנגול שלא הפסיק להטיל ביצי זהב, הטיל אמש פצצה. דודו טופז הודה שעמד מאחורי תקיפותיהם של שירה מרגלית, אבי ניר ובועז בן ציון והשאיר את כולנו לחשוב, מה לעזאזל קרה שם?

טופז היה מאז ומעולם סוג של טראבלמייקר. חמום מוח, "משוגע" על פי הגדרתו, בעל שגעון גדלות שאינו יודע שובע ונטול כל יכולת ממשית לקבל או להפנים ביקורת. ההערצה וההאדרה לה זכה כשישבו קברניטי הזכיינית קשת וספרו את הדולרים שהכניס להם, לא הייתה כמו שום דבר שנראה כאן. מדובר היה בתופעה כמעט מפלצתית של "וואן מן שואו" שחי בבועה נוצצת שהלכה ותפחה עד שהזמן, הרלוונטיות והמציאות תקעו בה את סיכתם.

אנחנו אוהבים את הגיבורים שלנו כשהם בשיאם, אנחנו אוהבים אותם יותר כשהם נופלים על הפרצוף, מתגלגלים בכל המדרגות ומתרסקים על הרצפה. כשדודו טופז לא עניין כבר אף אחד, הוא לא התפוגג והפך לזכרון רחוק הקבור בארכיוני הטלוויזיה, הוא נותר בתודעה והושם ללעג ולקלס מכל מי שלחכו את פנכתו כשעוד היה לו מה להציע. כמו גיבור בטרגדיה יוונית, טופז פעל בעיוורון, לקה בחטא ההיבריס ושגה לאורך כל הדרך באבחנותיו את המציאות. עם הוודע האמת, ממש כמו ילד טוב אדיפוס, ההכרה הביאה אותו לעשות מעשה נורא ובלתי נתפס.

הוא לא ניקר את עיניו אלא כילה את זעמו במי שהאמין שהביאוהו למצב הזה. הריאליזציה שהכל הבל הבלים, שתהילה וכל המתלווה אליה היא לא יותר מאילוזיה שתפקידה להזין אגו מורעב ושכל מה שחשבת שאמיתי, שריר וקיים הוא בר חלוף ומתמוסס, דחפו את טופז אל מעבר לקצה, אל התחום האפל שחבוי אולי בכולם, אך מעטים מוצאים את עצמם בשפל כה מונומנטלי מבחינת תפיסתם את עצמם, עד שהם טובלים בו את רגליהם.

הקתרזיס הבלתי נמנע הגיע עם הודאתו של טופז. זיכוך הנפש, שחרור האמת ובעקבותיהם ההתמוטטות והקריסה. מי שחטא בגאווה ועיוורון ישלם על מעשיו ויותר מכל, יהווה דוגמה, שיעור ולקח למחיר הכי יקר שמביאה איתה הנפילה מהאולימפוס.