זה סופו של כל בלון

בין השמועות, הקלטות שלכאורה הוחרמו על ידי המשטרה וההכחשות, היה קל לסמן משפט אחד שאמר דודו טופז. 'אני עייף', טרח לציין באוזניו של כל עיתונאי שניסה לפלס את דרכו בצורה כזו שלא תפריע לו להתעלם מצו איסור הפרסום. העייפות הזו – של אדם שניסה למכור את עצמו בעבר כמי שתמיד ממהר ("אין לי זמן!"), כמי ששריטה עמוקה נחצבה במוחו ("כי אני משוגע!") – הגיעה לפתחו הרבה אחרי שעייפנו בעצמנו.

בדרך לעפעפיים הכבדות, עמדנו דום כשטופז הבטיח לנו שיש דבר כזה חייזרים, התעלמנו כשהוא נשך בחינניות את כתפה של נטליה אוריירו, גמענו בצמא את האורנג'דה של משה כמו גם את נאום הצ'חצ'חים, יישרנו קו עם האופטומטריסט כשהראשון בבידור שבר את משקפי מבקר הקולנוע מאיר שניצר, וחיכינו בסבלנות מול האינטרקום של מבקר הטלוויזיה רענן שקד כשדודו רצה להתאגרף איתו.

כמו שעייפנו מאסי דיין ופרשיותיו, עייפנו גם מטופז. אנחנו אוהבים אותם צעירים ומושכים, מלאים בעצמם ובעלי כוח לנג'ס, יפים ופרובוקטיבים. אנחנו פחות אוהבים אותם במשקלם עודף, כשהם נזקקים למשקפי קריאה, כשהם אחרונים בבידור, כשהם עייפים, כשהם מעייפים. זה סופו של כל בלון. המסקנות חרף צו איסור הפרסום, הרכילות וחיפוש הדם, היו נקטעים באבם אם היה מדובר במישהו אחר, אבל כשמדובר במלחמת התשה בין הפריים טיים לצופה שמחפש משהו אחר – העיניים נעצמות והחושים נהיים מחודדים פחות, גם החושים העיתונאיים.

הכל זז

פרדון על המעבר החד, אבל בקלטת שבה רוני רון משחזר את מותה של רוז (הקטנה) הוא חושב לקנות לה גלידה. רגע, איזו גלידה? שוקו, וניל או יותר בכיוון של פירות? עם סוכריות? עם דובדבן? אמריקאית או איטלקית? פצפוצים? קצפת? בכוס או בגביע?

במשך חודשים הוא סתם את הפה, הוליך את החוקרים שולל, שיקר במצח נחושה. בין אם הוא רצח, או – ושוב, פרדון, פרדון – "רק" הרג את רוז (הקטנה) באמצעות סטירה, רוני רון צריך לחוות על בשרו שלב אחרי שלב את ההנאות האחרונות בחייה של רוז (הקטנה), את הגלידה שסבא רצה לקנות, המזוודה האדומה שהיתה יכולה לשמש אותם בטיול נחמד בריביירה הצרפתית, כל הז'ה טם הזה, עד שהוא יגיד את מה שהוא צריך להגיד ויניח לנו להתעייף בשקט. בית המשפט צריך לעייף את רוני רון, כמו שאותו יום בחיי הדודוסלב עייף את טופז.

עורבא פרחאן

ועד שיש לנו רוצח סדרתי פר אקסלנס בישראל, גם הוא מתחיל לחפף? זה מתחיל בווידוי חלקי, הופך להכחשה גורפת, ממשיך בניסיון לסייע בחקירה אחרת.

הקלות הבלתי נסבלת שבה מדובב הופך לחשוד, רוצח עוזר בפענוח פרשייה אחרת, ציטוט מבית המשפט הופך לכותרת ראשית בין אם הוא וידוי או הכחשה או גם וגם - מעידה על כך שמשהו פה רקוב. איפה הדיסקרטיות? איפה הרצון לחתור לאמת? איפה הכבוד למתים ולמשפחותיהם? בית המשפט הפך מזמן לזירת טוקבקים. אלה רוצים מאסר עולם, אחרים רוצים שירחרח בתא השירותים של תאיר. הבנטים והראדות הופכים לכלי ביד היוצר, שאולי יש לו סכין כי הוא הרוצח, ואולי יש לו אהבה עזה לגלידה או אישונים מוגדלים בעקבות היום הקשה שעבר עליו. הכאוס מוחלט.

>>> לכל הטורים של "הכי בקטנה"
>>> פליטת פה: איך התמודדה התקשורת עם צו איסור הפרסום בעניינו של טופז?
>>> איך שני עיתונאים חתרנים אך מפוחדים מתמודדים עם השלכות האיסור?
>>> "עלה על כל המוקשים האפשריים": אילון זרמון על הטעויות של טופז
>>> לי-אור אברבך שופך אור נוסף על הפרשה